מכיוון ששוב הייתי מחוסר עבודה, הייתי זקוק לכסף בדחיפות. "אולי תלך לנגן ברחוב" הציע לי חבר "אתה יודע, אתה רוסי…אתם פחות או יותר שולטים לנו ברחובות…אין לנו פשוט מספיק בתים לאכלס את כולכם"
"אני לא יודע..." הססתי "אף פעם לא ראיתי נגן רחוב בן 20...אני חושב שיש גיל מינימום לתפקיד הזה"
"זה לא שיש סלקטור ברחוב שיעיף אותך"
"אני יודע, אבל זה מסוג התפקידים שמתאימים רק לבעלי גילאים מסויימים...כמו שבחיים לא תראה מוכר במקדונלס מעל גיל 30...אבל אין להם בעייה לעבוד עד סוף חייהם בשווארמות ופיצריות"
"זה בגלל שאם אתה אוכל המבורגרים כל היום, סוף החיים שלך יגיע הרבה לפני גיל 30...תראה, נראה לי שבשביל להיות נגן רחוב אתה צריך להכשל בהרבה מקומות אחרים...לך פשוט יש רמת כשלונות של בן 60...זה סוג של הישג..."
"באמת תודה על המחמאה...אבל אני לא יודע לנגן על שום כלי"
"אז פשוט תשב עם אקורדיון...אף אחד לא באמת יעמוד ויקשיב לך...אנשים עוברים ברחוב, רואים מישהו עם אקורדיון, ומיד מרגישים שהם חייבים לזרוק לו שקל"
"מאיפה אני אשיג עכשיו אקורדיון?"
"שמעתי שיש נגן אקורדיון עיוור ליד הקרייה. פשוט נחליף לו אותו בצינור של מייבש"
"לגנוב מעיוור? האם לזה הדרדרתי?"
"אמרתי לך! יש אנשים שעוברים חיים שלמים, מבלי להגיע לשפל כזה...אתה אומן!"
יום אחרי זה מצאתי את עצמי בפינת הרחובות של דיזנגוף ובן יהודה, עם אקורדיון גנוב, לבוש בבגדים של סבתא שלי (האופנה האחרונה של נגני רחוב), עם כובע ריק מונח לידי על המדרכה. "תזרוק 20 ש"ח פנימה...שאנשים יחשבו שאתה פאפולרי" הציע לי חבר שלי
"אין לי עשרים שקל...בגלל זה הסכמתי להשפלה הזאת"
"טוב, אני אשים 20 ש"ח, וכשאתה תצליח אתה תחזיר לי שלושים, סגרנו?"
"אז רגע...אתה הסוכן שלי עכשיו? אני משלם לך אחוזים?"
"אפשר להגיד...נתראה בערב, כוכב! ואגב, אמרו שירד גשם...שלא תעיז לשים עליך את הכובע, אתה תפסיד את כל הג'ובות!"
עשיתי כדבריו. אז נכון שהברד קצת פצע אותי, אבל מישהו שניסה למצוא מחסה מהמבול נתקל בכובע שלי, והשאיר בתוכו נעל. רווח נקי. כעבור כמה שעות שבה סתם ישבתי עם האקורדיון כמו מפגר סוף סוף קיבלתי את השקל הראשון שלי.
"תנגן לי מוזיקת-תודה" פקד זה שזרק לי את השקל.
"מה זאת אומרת?"
"נו אתה יודע, אתם הרוסים תמיד מנגנים צליל תודה כזה, לכל מי שזורק להם שקל...זאת הסיבה היחידה שאני עושה את זה! זה גורם לי להרגיש כמו מלך!"
מחצתי את האקורדיון "מרוצה?"
"לא הייתי קונה את הדיסק, אבל בסדר. הוד מעלתו ילך עכשיו, תהייה חזק!"
האיש התרחק ממני, ובמקומו באה חבורה של שלושה גברים שלבשו חולצות בטן ורודות תואמות.
"היי מאמי" אמר אחד מהם "אני רואה שאתה חדש פה"
"כן, יום ראשון שלי"
"אתה יודע, הרבה דברים לא נעימים יכולים לקרות לנגן אקורדיון יפה שכמוך" הוא פלט בטון מאיים, ובחן את לק הציפורניים שלו
"אתם מבקשים פרוטקשן מנגן אקורדיון? מי אתם בכלל?"
"אנחנו שולטים באיזור פה, חמודון" הוא אמר "הנה, תראה את סימן הכנופיה הסודי שלנו", ושלושתם התחילו לתפוח אחד לשני על הישבן. זה רק הגיוני שהמאפיה של תל אביב הם חבורה של מתחנגלים.
"ואם אני לא אשלם, מה תעשו לי? תשרפו לי את הכובע?"
"אני אפתח לך ת'תחת! ואתה צריך לדעת שכשאני אומר את זה, אני מתכוון לזה! יש לך עד מחר לשלם לנו!" ואז הוא לקח לי את השקל מהכובע כמקדמה.
אחרי זה הופיע שיקו, האמרגן האגדי.
"מה אתה עושה פה, ילד?" הוא שאל
"אהמ...אני מנגן על אקורדיון"
"לא, התכוונתי מה אתה עושה בחור שכזה? אומן מחונן שכמותך..."
"אתה אפילו לא שמעת אותי מנגן"
"אני יודע לזהות רוסי כושל כשאני רואה אותו...מה דעתך לעבור לליגה של הגדולים?"
"על מה אנחנו מדברים כאן? הופעה בקיסריה?"
"יותר טוב! המדרכה שמול כיכר המדינה! ליד החנות של החליפות! אתה תנגן עם כל הגדולים באמת...כמו ויטלי מזרונסקי, אמן המפוחית היגוסלבי"
אז עברתי לכיכר המדינה, ליד ויטלי מזרונסקי. שגם לא באמת ניגן, אבל החזיק שלט שעליו כתוב "אבא לחמישה ילדים, בלע מפוחית, זקוק בדחיפות לניתוח". חשבתי לעשות משהו דומה, אבל אז הבנתי שזה יהיה הרבה פחות אמין עם אקורדיון. הקריירה המוזיקלית שלי בדיוק התחילה לשגשג, כשהשומר הרוסי של חנות החליפות העיף אותי לאמצע המדרכה, והמנקה הרוסי העיף אותי למדרכה ממול, והקופאית הרוסיה של הסופר הסמוך העיפה אותי לאמצע הכיכר, וההומלס האלכוהוליסט הרוסי העיף אותי לכביש, והזונה רוסיה חשבה שאני מתחרה לה על קליינטים, ושברה לי את האקורדיון על הראש. חזרתי לנגן העיוור והחלפתי איתו בחזרה את האקורדיון בצינור של המייבש...בכל מה שקרה, הבגדים שלי ממש נרטבו...ככה גיליתי שהשפל האמיתי זה לא לגנוב לנגן עיוור, אלא להתפס ע"י נגן עיוור...אתם לא רוצים להתעסק עם מישהו שיש לו גישה נוחה לכלבים גדולים ומקלות ארוכים...
עד הטירוף הבא...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
