רשימותיו של מטורף

לעבודה החדשה באורנג' הגעתי עם כיפה. אני אוהב את איך שאני נראה עם כיפה. אנשים רואים מישהו עם כיפה, הם ישר חושבים שמדובר באדם עם עומק, עם אישיות. שני דברים שאין לי שום קשר אליהם, אבל ככה גם לרוב קורות החיים שפיברקתי בשביל להגיע לשם, אז מה זה עוד פרט קטן אחד. חוץ מזה, רוב האנשים בבורסת היהלומים, שם נמצא המוקד שבו הוצבתי, הם דתיים, וגיליתי שלקוחות נוטים לצעוק עלי הרבה פחות אם הם רואים שאני חולק איתם את אותה אמונה דתית. זה כאילו שאנחנו הולכים עם אותה חולצת בית ספר, או משהו בסגנון. חוץ ממני הייתה במוקד רק עוד מישהי דתייה אחת, דתייה אמיתית זאת אומרת (כן, מסתבר שיש גם כאלו...). הנחתי שאם היא דתייה, הגיוני שהיא גם שומרת נגיעה. לא יכולתי לדעת בוודאות, כי השאלה  "סליחה, אפשר לגעת בך?", לא מתקבלת בברכה בין זרים (או בין מכרים ותיקים, שאחד מהם ישן. מסתבר שזה רשום איפשהו בחוקי המגע בין חברים. שני הצדדים המעורבים בעניין צריכים להיות ערים). בכל אופן, גם אם היא שמרה נגיעה, היא שמרה אותה מקרוב מאד. איך שהיא ראתה שגם אני דתי, היא זינקה לכיווני, נעמדה מילימטרים ספורים ממני, והתחילה למלמל משהו על התפילה של יום שישי. לא הקשבתי לה, כי נורא נלחצתי שמא אני אגע בה. זה המון אחריות לדבר עם שומרת נגיעה. במיוחד עם כזאת, שלא היה לה שום רדיוס של שמירת נגיעה. אנשים כאלו צריכים לקבוע לעצמם איזשהו מרחב אווירי של הנגיעה. מישהי שכזאת, שנצמדת אליך ככה, לא מגרה אותך. היא פשוט מקטינה לך את מרחב המחייה. כמו הילדים המעצבנים האלה, שתוקעים לך אצבע מול הפנים ואומרים "אני לא נוגע בך, אז אל תיגע בי". הרגשתי כמו מחבל שצה"ל סוגר עליו. נסוגתי לקיר, והיא התקדמה. ניסיתי לבצע תמרון לימין, אבל היא הייתה זריזה ממני. רציתי למחות את הזיעה ממצחי, אבל ידעתי שאם אני ארים את היד, אני אגע בה.

התפקיד הרשמי שלי היה מסירת מכשירים משודרגים למשרדיהם של הלקוחות. אנשים היו מתקשרים למוקד,

מזמינים טלפון סלואלרי חדש, ואני הייתי אמור להביאו למשרדם. לשם כך נתנו לי הבוסים  'דף תרחישי שיחה', שהיה ניסיון נחמד לתצמת כל מה שיכול לקרות בין שני אנשים לחמש שורות. "אם קורה משהו, או יש איזו בעייה" אמר לי הבוס "תבדוק בדף איך לפתור אותה". קיבלתי את המסירה הראשונה שלי, ויצאתי לדרך. דפקתי בדלת של 'יהלומי שיקושווילי' וחיכיתי. שיקושווילי גדול פתח לי את הדלת "מה אתה רוצה?". עשיתי את הפרצוף הכי שירותי שלי ודקלמתי "שלום, אני מאורנג'. הזמנתם שתי Nokia שחורים?" "לא, הזמנו Nokia שחור ו-Nokia אפור". "אין בעייה" הערתי, ושלפתי את ה'דף תרחישי שיחה', וקראתי בחלק שמסביר מה צריך לעשות במקרה שלקוח לא מרוצה מהסחורה. 'שלב ראשון, חייך' היה כתוב שם. חייכתי והמשכתי לקרוא. "מה אתה עומד ומחייך כמו אידיוט?"  התעצבן שיקושווילי "רגע" הסברתי "אני קורא...". 'שלב שני, בדוק אצל הלקוח מה בדיוק לא מספק אותו' "מה בדיוק לא מספק אותך, אדוני?" "תגיד לי אתה נכה או מה? הרגע אמרתי לך, אתם לא הבאתם לי את מה שביקשתי!" 'שלב שלישי, הצע ללקוח הנחה בזמן אוויר' "אנחנו נשמח לפצות אותך ב-5% בזמן אוויר" "מה קשור זמן אוויר מה?!" צרח שיקושווילי, והוריד הגרוזיני שלו התחיל לפעום במרץ "אתה רוצה שאני אקרע אותך?!". התפנית באירועים אילצה אותי לרדת למטה ב'דף תרחישי שיחה', לחלק שמסביר מה לעשות לעשות אם הלקוח מתעצבן. 'שלב ראשון, חייך'. חייכתי. 'שלב שני: נסה להרגיע את הלקוח על ידי מחמאות'. הרמתי את מבטי מהדף, וראיתי את פניו של שיקושווילי מאדימות "גרוזיני טוב..." גמגמתי. 'שלב שלישי: הצע ללקוח הנחה בזמן אוויר'. "בן זונה!!!" יצא שיקושווילי מכליו "מה אתה עומד לי במשרד ומבזבז את זמני, ועוד מחייך את החיוך הדבילי שלך?!", ובזאת הוא נעץ את שיניו בזרועי. חיפשתי בדף תרחיש שמנבא נשיכה על ידי לקוח. לא מצאתי. בסוף הדף היה כתוב "במקרים חריגים, אנא הרם טלפון למנהל". התקשרתי לבוס שלי. "הלקוח נושך אותי" דיווחתי "תוך חמש דקות אני חוזר אליך!" הוא הבטיח "אבל מהר" ביקשתי "הוא כבר הגיע לבשר...". עברו עשרים דקות. שיקושווילי גלגל בתוך הפה חתיכות מהעצם שלי. הפלאפון שלי צלצל, וקולו של הבוס נשמע מהצד השני. "ניסית להציע לו הנחה בזמן אוויר?" "כן...הוא לא קנה את זה" "טוב, עבור ללקוח הבא" "קצת קשה לי עם זה שהשיניים שלו סגורות על היד שלי" "אולי אתה רוצה הנחה בזמן אוויר?" "מה זה הקטע הזה עם הזמן אוויר? כאילו, יש לכם יותר מדי זמן אוויר, ואין לכם מה לעשות איתו?". בסוף שיקושווילי נרדם, והצלחתי לשחרר את היד שלי מתוך הפה שלו. הוא אפילו השאיר שן זהב אחת בתוך מחזור הדם שלי. 

הלקוח הבא היה דתי נחמד בשם פלדמן. "מה שלומך ידידי?" הוא שאל אותי בחיוך לבבי. נזכרתי שחלק מלהיות דתי זה להחליף את התשובה 'הייתי מעדיף להיות טונה משומרת, מלהמשיך לעבוד כאן' ב'ברוך השם'. "ברוך הטונה...השם" עניתי. "אולי אתה יכול לעזור לי. אנחנו רוצים להתפלל מנחה, אבל יש לנו רק תשעה יהודים...תרצה להצטרף?" "לא תודה, כבר התפללתי" "נו בחייך, תשלים מניין, תעשה מצווה" "שאחד יתפלל פעמיים...בשביל מה אתם צריכים בכלל עשרה אנשים?" "מה זאת אומרת, בשביל תפילת מנחה צריך עשרה יהודים" "בשביל מה אתם צריכים בכלל תפילת מנחה?" "מה זאת אומרת? אלוקים ציווה להתפלל תפילת מנחה!". "בשביל מה אתם צריכים בכלל את אלוקים?" אמרתי, וכשראיתי שגם הוא מתחיל לפתח וריד עצבני, הסתלקתי מהמקום.

חזרתי למוקד, וגיליתי שלכולם יש עבודה חוץ ממני. הכנתי לעצמי קפה, ויצאתי החוצה לשתות אותו ליד הכניסה. "היי" אמר לי השומר. שיט, חשבתי. הדדרתי למצב שבו אני מדבר עם השומר. אין שפל יותר נמוך מזה. "היי" עניתי. "אתה מוכן להחליף אותי לכמה דקות, אני צריך לשירותים" "לא נראה לי" "נו, תעשה מצווה". קיבינימט, הדתיים האלה והמצוות שלהם. "טוב נו...". "יופי...קח את הגלאי מתכות שלי" "רגע, איך משתמשים בו?"  "אם זה מצפצף, אז זה בסדר" "זאת אומרת אם הוא מצפצף אז לבן אדם אין נשק" "לא, אם הוא מצפצף אז זה אומר שהוא עובד" "אז יש לבן אדם נשק?" "רק אם הוא לא מצפצף" "אז אם הוא מצפצף, אפשר לתת לבן אדם לעבור" "לא, אז זה אומר שהוא הופעל" "על ידי נשק, או על ידי חוסר נשק?" "תלוי אם הוא מצפצף או לא" "אין לך מושג מה המכשיר הזה עושה, נכון?" "לא" הודה השומר "אז בשביל מה יש לך אותו?" "לא יודע...נוח לגרד איתו בגב" "וכשאתה מגרד בגב, הוא מצפצף?" "תלוי אם באמת מגרד לי" "הבנתי..." "אני רץ, בורח לי. רק תזכור, שאם לבן אדם אין תיק, אתה צריך לתפוח לו על הגוף". השומר רץ לשירותים, ואני נשארתי על יד הדלת. הדתייה הגיעה, ונעמדה קרוב מאד אלי. "אני צריך לבדוק אותך" אמרתי לה "למה אתה?" "השומר הלך לשירותים" "איך אני אדע שזה נכון?" "יש לי את המגרד גב...זאת אומרת את הגלאי מתכות" "אבל אני שומרת נגיעה" "אהה, כן? טוב, אין לי ברירה" אמרתי והתחלתי לתפוח על גופה.

"הכל עבר בסדר?" שאל השומר כשהוא חזר "בטח" עניתי "רק יכול להיות שמחכה לך תביעה קטנה על הטרדה מינית על שמך..."

אחרי העבודה נפגשתי עם בת דודתי, דתייה גם היא. הלכנו לרכבת וחיכינו שחבר שלה יגיע מבאר שבע. "אתם שומרים נגיעה, נכון?" שאלתי אותה "כן..." "אז הוא משלם על היציאות שלכם, נכון?" "כן..." "ואתם מדברים הרבה על היחסים שלכם, נכון?" "כן" "ואם מישהו נטפל אלייך, הוא מגן עלייך, נכון?" "כן" "אבל הוא לא מקבל כלום, נכון?". היא השפילה את ראשה. "כן" היא מלמלה. "אז הוא יוצא די נדפק מכל העסק, לא?" "אנחנו מתפללים ביחד..." "אוו, אני מקווה שאתם לא מעירים עם זה את השכנים". החבר הגיע. איך שראיתי אותו חיבקתי את בת דודה שלי, ואז לחשתי לו "הנה משהו שאתה לא תעשה עוד הרבה זמן" "מזל שאני לא שומר נגיעה ממך" הוא השיב, והתחיל לקרב את האגרוף שלו לפנים שלי. מיהרתי לשים את הכיפה "לא תרביץ לבן אדם דתי, נכון?". לא נכון. ממש לא נכון.

שבת שלום, ועד הטירוף הבא...