| 7/2004
 טרופה של ורדה רזיאל ז'קונט...
אתם יודעים מה הבעייה שלנו (חוץ מ, ותקחו אוויר כי זה הולך להיות ארוך, הפיגועים, יחסינו עם השכנים מצפון, האנטישמיות הגואה באירופה, האבטלה, המצב הכלכלי, המצב החברתי, הקרע ההולך ומתרחב בעם, ההתנתקות מערכים, התעצמות הפשיעה, הדרדרות הנוער, בעיית המים, התשפטות הבדואים בנגב, ג'ודי ניר מוזס, השחיטות בשלטון, הבן המצוי על קראקים של ג'ודי ניר מוזס, שנאת החינם, ההשתמטות מהצבא, ההתנגדות בעולם לבניית גדר ההפרדה, ההתנגדות בעולם להוצאתה להורג של ג'ודי ניר מוזס (הם לא מכירים אותה) . אני חושב שהרעיון הוברר ), היא שכל אחד מאיתנו חושב שהוא פסיכולוג בעל שלושה דוקטורטים, ושבעים וארבע שנות ותק לפחות.
אני אסביר לכם למה כוונתי. אתמול סבתא שלי החליטה שלחרחר כל היום, ולזעוק כי קומוניסטים עומדים לחטוף אותה בכל רגע, זה לא עיסוק מספיק מספק עבורה, ולכן היא צריכה להכנס לעסקי האפייה. "אני, בוטפיומט, רוצה לאפות עוגה" היא אמרה לי (בוטפיומט זה כאילו אני...שם חיבה שדבק בי מהימים שבהם הייתי מרגל קומוניסט שמדווח להם על איזה נחיר היא מעדיפה לחטט קודם. היא אשכרה שיחקה איתי במשחקי בלבול בקטע הזה "אני עומדת לחטט את הנחיר השמאלי...או שמא?"). בקיצור היא לקחה את המוצרים הרגילים שיש בעוגה: קמח, סוכר, מלט ביניין, גופת חולדה וחלקים מהעור שלה. היא דחסה את הכל לקערה ודחפה למיקרוגל, וחיממה במשך שלושים ושבע שעות. החלק התחתון שלו והדלת הפכו להיות עיסה דביקה. "חסר סוכר" היא הודיעה, הוסיפה עוד שלוש טון של מלט ובישלה את זה עוד שבוע. השיש במטבח הפך להיות לבריכה סמיכה ומבעבעת של חומרים ירוקים. "יופי, מוכן. תאכל, בוטפיומט" היא ציוותה. "איכשהו לא בא לי עכשיו שיש מטבח רדיואקטיבי ומסרטן מאד" ניסיתי להניעה מכך. "סטאאלייייןןןן!!!!" היא צרחה "אתה מרגל של סטאאלייין!!! לעולם לא תתפוס אותי, בריזובסקי", ובכך היא התחילה משתלחת עם שלושה עשרה מקלות ההליכה שלה לכיווני. "אוקיי, אוקיי, אני אוכל" נכנעתי. הפנים החביבות הרגילות שלה חזרו אליה "אתה לא סטאלין, סטאלין מת לפני חמישים שנה, אני לא מטורפת." בדיוק אז היא נזכרה לדמיין שהיא מעמד למיקרופונים. היא הציבה את כל מקלות ההליכה על ראשה , וצעקה "דבר ילצין! מאמא רוסיה מקשיבה!"
בגלל התבשיל הגרעיני הקטן של סבתא נגמר לנו כל הקמח, והייתי צריך לרדת למכולת לקנות קמח חדש. נכנסתי למכולת, לקחתי שקית קמח, מסרתי אותה למוכר השמן, שבדיוק חפר בפופיק שלו עם מברג, והתכוונתי לשלם.
"אתה יודע מה הבעייה שלך?" שאל המוכר בעודו מתחזק את המברג בדחפורים "אתה לא מחובר מספיק לרגשות שלך"
"ואתה יודע את זה לפי הדרך שבה אני מביא לך את הארבע שישים?"
"ארבע שבעים. אני מרגיש שיוצאות ממך אנרגיות שליליות."
"אתה מוכן להביא לי כבר את הקמח???", אבל הוא כבר היה עסוק בלגדר אותי בקטורת ונרות, ובלקיים פולחן טקסי לאלת קיפולי הנייר, בשביל שתטהר אותי מהדיבוק שאוחז בי. וצוות של שמונה רבנים, ונציגת האמהות הלסביות הגיעו בשביל לעשות טקס לגירוש שדים.
חמקתי משם בשקט. מה שכן, היה משהו בדבריו. באמת לא הייתי מספיק מחובר לרגשות שלי, וזה גרם לי לאי אלו בעיות עם אימי. כך שכתבתי מכתב למעריב לנוער, ובו שפכתי את ליבי, והתחננתי לעזרה. המכתב התפרסם אחרי חצי שנה עם התשובה "לפעמים יש בעיות עם ההורים, וצריך לטפל בהן". יופי, תודה רבה, לא הייתי יכול להגיע לזה לבד. מאד מפתיע שהתשובות כל כך עמוקות כשעונה עליהן ילדה בת שמונה שנמצאת בעיצומם של טיפולי הפרייה. לא התייאשתי, והתקשרתי לורדה רזיאל ז'קונט, הפסיכולוגית של המדינה (עם פסיכולוגית כזאת, מה הפלא שיש לנו בעיות? סאטירה גבוהה). בתוכנית שלה, אנשים מתקשרים בשביל הזכות הנדירה של לעצבן אותה.
"שלום, בעלי קנה לי פרחים..."
"מה הטינופת עשה?! בגד בך ואז קנה לך פרחים?!!!" היא צורחת לתוך המיקרופון, וסוגרת עליו בחוזקה את שיניו, בניסיון לשחרר את עצביה "אסור לך להסכים לך! תסרסי אותו! אל תתני לו להציב אותך בדמות האישה הקטנה שתשב בבית ותתן לו לפמפם כל עמוד תאורה עם רמזורים שהוא יראה. אגב אני בת שישים ואני לא מתביישת בזה. תסרסי אותו! אני מצווה עלייך! כשם שאני עשיתי לבעלי"
"מה?!" נדהם הבעל האימפוטנט שיושב לידה "אני מסורס?! אבל...אבל..."
"וזוכר את הפעם שהתעוררת בלי שיער?" שואלת ורדה בזדוניות
"מה? אבל למה?"
"כנראה שלא היית צריך לקנות את חוברת הפורנו הקשה ההיא, עם הזיקיות והתינוקות נכון?"
"זאת הייתה חוברת תשבצים..."
"אופס, ממרחק אפשר להתבלבל. אני בת שישים, אני מרגישה צעירה, אני לא מתביישת בזה ואני לא צריכה משקפיים."
בכל אופן, כמו שאמרתי, לבשתי שחפ"ץ והרמתי אליה טלפון.
"ורדה רזיאל מדברת..."
"מה עם הז'קונט?" שאל אותה בהתפרסות בעלה
"תשתוק כבר יצור קרח נטול מערכות מין. מה הבעייה שלך מאזין?"
"אני לא מתקשר טוב עם אמא שלי..."
"האם אתה מאונן מספיק?" שואלת הפסיכולוגית הדגולה בטון מסוקרן
"אני לא רואה איך זה קשור..."
אאוץ', נראה לי שחררתי פה איזה עצב רגיש
"אתה מכיר את פרויידדדדדדדדדדד?!!!" היא זעקה למקרופון, עד שהרדיו שלי ניתח לתיקרה "אתה מכיר את שפינוזה????????? מי אתה שתגיד מה קשור ומה לא???? אתה יודע כמה זוגות אני כבר הפרדתי?? אתה יודע כמה ותק יש לי בדבר הזה????", בנקודה זו היא ניתרה על בעלה, ודחפה את ראשו הקרח בין רגליה, והשתמשה בו כמו ג'וסטיק, בעוד מזמרת בקול עילג "אני הורגת את כל הפולשים מהחלל! אוי לא, היצורים הצבעוניים בעלי החסך ילדות רודפים אחריי, שאני עכשיו פקמן, אני חייבת לברוח מהם...או, הנה הנקודה הצבעונית שאני אוכל ואז אני אוכל לאכול אותם!!" היא הכריזה, וריסקה את גופו של בעלה על האגרטל...
"אני סופר...לא יכול להיות שהפכתי להיות כזה רכיכה" יבב הבעל, בעוד טובי הכירורגים בארץ מנסים להוציא את הזכוכיות ממעיו.
ורדה רזיאל ז'קונט סגורה היום במוסד לא ידועה בארץ, מנסה להפריד בין השותף שלה בתא וחמורבי, שהשותף מפחד להעביר את יחסיהם לשלב הבא, מחשש שהוא לא יעמוד בציפיותיו של הכובש המונגולי.
עד הטרוף הבא...
נ.ב.
הבלוג היה אצל הקבן, והוא יוצא לחופשת מחלה של יומיים. נתראה ביום ראשון :)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
