| 8/2004
 תיעוד מזוויע של עולם הרפואה
היום הפוסט שלי יוקדש לרופא שלי (רגע הפוסט שלי...והרופא שלי...שניהם שלי! אוי מאי גאד! הפוסט שלי הוא הרופא שלי!! תתעלמו...). אני לא יודע עד כמה הוא יהיה ארוך (הפוסט, הרופא אני יודע עד כמה הוא ארוך. יש כל כך הרבה דרכים שבהן יכולתי לנסח את זה טוב יותר...), כי אני לא רואה אותו הרבה, וזה כי אמא שלי דוגלת בשיטת ה"מוות הטבעי" (מה שלא מפריע לה להחדיר כמות בלתי נתפסת של רעלים לאוכל שלי. ציאניד, נפט, פחם נוזלי, אקונומיקה, נוזל לניקוי עדשות, שמן מכונות וכו'...פעם תפסתי אותה מחדירה משהו למנה חמה שלי, אז היא אמרה "מה? זה קיקיון. צמח...המוות שלך עדיין יהיה טבעי").
הרופא הזה למד עשרות שנים, הגיש שמונה דוקטורטים, עבר מאות מבחנים וביצע אלפי מחקרים, וכל זה בשביל שיאמינו לו כשהוא אומר "זה גיל ההתבגרות" על כל דבר. קצת מוזר...בהתחשב בעבודה שאני בשלהי התקופה הקסומה הזו...אם לא אחריה. לא משנה עם מה אני אבוא אליו...זה יכול להיות גב כואב, גודש באף, גבות עבות במיוחד, מבחינתו זה עדיין יהיו תסמינים חולפים של גיל ההתבגרות. יכולה להיכרת לי רגל, והוא עדיין יציץ אלי מבעד לזגוגיות משקפיו, ימצמץ בשפתיו, ויפסוק בקול בוטח "זה גיל ההתבגרות. זה יעבור", ואז יקנח את אפו בעורקים המשתלשלים מהקרע ברגל שלי. אם לשפוט על פי מה שהוא אומר, אני נמצא בגיל ההתבגרות מאז גיל 3.
פעם המתנתי בקבלה כשנכנס אליו גבר שמן בן 45, עם בעיות לב, והרופא הביט במבט מבועת וחסר אונים, ומלמל: "הממ...אתה בן 45 נכון?"
"כ..כ..כן" השיב הגבר, תוך כדי שיעול מסיבי ויריקת דם רציפה (עד כמה שאפשר להשתעל ולירוק דם, תוך כדי הנאום הארוך של 'כן')
"ואהמ...עברת את גיל ההתבגרות נכון?"
"כן..."
"ולא נשארו לך שום טראומות מהגיל הזה נכון?"
"לא.."
ואז למזלו של הרופא הגבר חטף התקף לב ספונטני והתחיל לפרפר על הרצפה, והרופא זעק: "מנסה לפתות אותי בעזרת שחייה אומנותית על רצפת פרקט???? תסתלק!!!!". פעם גם בא אליו זקן בן שלוש מאות, נשמט עליו, ופלט בכוחותיו האחרונים, בעודו משיל את עורו, ונפטר מכל מיני איברים פנימיים "מוווווווותתתתתתת!!!! אני מרגיש אותו קרב!!!! הוא דוהר לעברי!!! הצילני"
"זה גיל ההת...". הזקן מת, עורו התפורר, ונחשים זחלו מגולגלתו החשופה
"התפוררות עור, רקבון מוח, והפיכה לשלד. זה גיל ההתבגרות" פסק הרופא הדגול.
גם פעם הוא ואשתו נתקעו בצימר בחרמון בזמן סופת שלגים, ובאמצע הלילה אשתו צרחה במפתיע "אפריים!!! המים ירדו!!! אני יולדת!!!"
"זה...זה...גיל ההתבגרות" לחש הבעל התומך מתוך שנתו.
"לא!!!!" זעקה היא "תוציא את זה ממני!!" הוסיפה בעודה מתנודדת ברחבי הצימר, עם חצי עובר מציץ מתוך מפשעתה, והיא מטיחה אותו בכל רהיטי הבית, מנפצת נורות, קורעת תמונות. ואז היא עצרה מתנשפת, ומהעובר נשאר בערך רגל ושביעית כלייה והבעל קרב אליה, הציץ...המממ...לתוכה, והביט באוסף העורקים וקצת העור המקווצצ'ים, בעודו קובע (וזה יהיה מאד מפתיע): "אל תדאג, ילד שעוד לא נולד, וכבר יש ממנו רק רבע. זה יעבור לך. זה גיל ההתבגרות)
עד הטרוף הבא...
נ.ב.
הבלוג נדבק במחלה קטלנית ומדביקה ביותר (לא, לא פיגור שכלי. בטח גיל ההתבגרות), והכניסו אותו להסגר לסוף השבוע. ניפגש יום ראשון. יום שישי ה-13 שקט ומצמרר לכולם...אני יודע שהוא יהיה מצמרר עבורי...מצד שני כל יום שישי מצמרר בשבילי...קוראים לזה "ארוחת ערב שבת".
תהיו ילדים טובים, תיקחו ויטמינים ותסתכלו ימינה ושמאלה כשאתם חוצים את הכביש (ואם אתם כאלו ילדים מרדנים, שעושים דווקא להורים שלהם, אתם יכולים להסתכל רק שמאלה מצידי).
אגב הפוסט הזה מוקדש לספרה "4" שהופיעה באורח פלא בתחתית הדף. תודה לכל מי שעזר לי להגיע לרגע גדול זה (במיוחד לכל מיני שוטרים, וחיילי מגב טיפשים שלא הצליחו לתפוס אותי בזמן)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
