רשימותיו של מטורף

האצתי את צעדי במסדרונות המחלקה הכירורגית של איכילוב. חלפתי על פני החדרים, עד שהגעתי לחדר מס' 7. אלא שבתוך החדר לא מצאתי את סבתא שלי, כמו שציפיתי. במקומה שכבה במיטה החולה היפה ביותר שראיתי מימי. שיערה זהוב גלי, עיניה כחולות עמוקות. היא חייכה אלי. "היי, באת לבקר מישהו?" היא שאלה. לקח לי רגע להתאשת, ולארגן בראש את המשפט שרציתי להגיד. "מה...כן, את סבתא שלי...אבל אני רואה שהיא לא כאן..." "חבל, היית יכול לשבת איתי...אני קצת בודדה..." "בטח שאני יכול...אה, רגע...לא, סבתא...אני חייב ללכת אליה" "טוב, היה נעים להכיר בכל אופן...אני ג'ני...מי אתה?" "ג'נייי...זאת אומרת, יעקב".

מסתבר שטעיתי במחלקה. סבתא הוחזקה במחלקה הפנימית, ולא הכירורגית. כשנכנסתי לחדרה מצאתי את מיטתה מוקפת בכל רופאי ואחיות המחלקה, עיני כולם נשואות אליה בהשתאות וחלקם אפילו החזיקו ממחטה בשביל לספוג את דמעותיהם. הרופא הראשי, שראה אותי מתקרב, התנתק מהחבורה וניגש אלי. "מה קרה?" שאלתי אותו "סבתא שלך איבדה היום את ההכרה בבית אבות, אז החלטנו לאשפז אותה לכמה ימים" "למה? רק בגלל שאוטו ישן נכבה מדי פעם זה לא אומר שישר צריך להביא אותו למוסך. למה יש לידה כל כך הרבה רופאים ואחיות?". הרופא מחא דמעה שבצבצה בעינו "סבתא שלך סיפרה לנו על כל הזוועות שהיא עברה בשואה!" הוא ענה בקול חנוק "באמת?" "כן! היא סיפרה לנו איך היא הגיעה למחנה ההשמדה, ואיך היא פיתתה את השומר לתת לה לברוח, ואיך היא התחבאה במשך תשעה חודשים בתוך עץ חרוב, וניזונה רק מחרקים וחתיכות מהגזע" "וואלה" "כן, יש לך סבתא מאד מיוחדת! תשמור עליה! תשמור עליה בשביל כולנו!" הוא הספיק להגיד לפני שהתפרץ לשירותים בדמעות. "תנוחי עכשיו, סוניה." אמרה לסבתי אחת האחיות "ומחר תמשיכי לספר לנו את הסיפור המדהים שלך". אחד אחד הרופאים והאחיות נשקו לסבתי ועזבו את החדר. אחת מהן אמרה לי בדרכה החוצה "אגב, סבתא שלך הבטיחה לנו שתביא לנו לראות תמונות שלה מהשואה" "תמונות?" "כן! אל תשכח! אנחנו מאד מתעניינים!". לבסוף אני וסבתא נשארנו לבד. "שלום ביתי האהובה" אמרה לי סבתא "זה הנכד. סבתא מה את עושה?" "מה, בסך הכל סיפרתי פה לכמה אנשים במחלקה את הזכרונות הנוראים שלי מהשואה" "סבתא, את לא היית בשואה" "בטח שכן, אני התחבאתי בתוך עץ חרוב" "שום עץ חרוב. את היית ברוסיה כל המלחמה" "מה פתאום, אני התחבאתי בעליית גג, וניהלתי יומן" "זאת אנה פראנק..." "אני התאפרתי בשביל לפתות תעשיין עשיר בשביל שיציל את הוריי ממחנות ההשמדה" "זה 'רשימות שינדלר'..." "אני קדחתי באדמה בשביל להציל את עצמי ואת האנושות" "זה ארמגדון. סבתא, אני אומר לך, את לא היית בשואה!" "בטח שכן! אל תקראי לי משוגעת, בת יקרה שלי שילדתי לתמנון עיוור!" "זה לא שאני לא מבין אותך. כל החיים שלך את שומעת מחברות שלך כל מיני סיפורי גבורה על איך הם היו במחנות, ואיך הן ניצלו בנס, וסיפור המלחמה היחיד שלך יש זה שפעם חלמת שהשפם של סטלין רודף אחרייך. גם אני עושה דברים כאלה. גם אני מספר לאנשים שהייתי במודיעין שדה, למרות שהדבר הכי מודיעיני שעשיתי בשירות שלי זה להתקין מצלמות מעקב על המקרר בשביל לגלות מי גונב לי את החלב. אבל את אמרת שיש לך תמונות...מאיפה לכל הרוחות אני אשיג אותן עכשיו?" "תפסיקי לבלבל את המוח, ברטה. אני ניצולת שואה, וזהו!" "מי זאת ברטה? ולא היית בשואה, אז די ק היה לך להנצל ממנה".

ניגשתי לרופא בשביל לספר לו את כל האמת. "תקשיב, דוקטור...בקשר לסיפורים של סבתא שלי..." "כן, בדיוק על זה רציתי לדבר איתך! סבתא שלך צריכה טיפול דחוף שיש אליו תור ענק, אבל בגלל סיפור החיים המדהים שלה, אני חושב שאני אשים אותה בראש הרשימה...אז מה רצית להגיד?" "ש...שמחר אני בטוח מביא לכם תמונות!".

אז עכשיו היו לי שתי בעיות. קודם כל הייתי צריך להשיג תמונות לא קיימות של סבתא שלי מהשואה, וחוץ מזה רציתי לבקר שוב את ג'ני, ולא הייתה לי סיבה מספיק טובה להכנס לחדרה. את הבעייה הראשונה יכולתי לפתור די בקלות. לא באמת הייתי צריך שסבתא שלי תופיע בתמונות האלה. כל תמונה עם ילדה קטנה מהתקופה תתאים. חשבתי להקליד בגוגל "תמונות בשחור לבן של ילדות קטנות", אבל פחדתי שאם בדיוק אז אני אחטוף התקף לב, יהיו לי יותר מדי הסברים לתת אחרי זה. התהלכתי מיואש במסדרונות של איכילוב, כשלפתע שמעתי זקנה קוראת אלי מאחד החדרים "נכד שלי, זה אתה?" "אוקיי, שיהיה" חשבתי ונכנסתי לחדר. "היי, סבתא. איך את מרגישה?" "נורא" יבבה הזקנה "נראה לי בלעתי את השיניים התותבות שלי" "לא, הנה הן. על הרצפה." הרמתי אותן והגשתי לה. "אתה יכול לשים לי?" "אני לא יודע...אני יכול להכאיב לך...איך אני אדע שהן במקום? יהיה קליק? זה כמו כשמכניסים סוללה לתוך פלאפון? יש קליק?" "לא משנה, אני אשים אותן לבד". היא נטלה את השיניים ממני "רגע, נראה לי יש לך ירוק בשן" עצרתי אותה. היא ניערה את השיניים "זהו, יצא?" "את יכולה להסתכל לבד. זה היתרון בשיניים תותבות, לא? שאם יש לך ירוק בשיניים, אתה לא צריך עזרה של אחרים בשביל להוציא אותו...". בזמן שהזקנה שיחקה עם שיניה, החלטתי לשאול אותה על התמונות. "תגידי סבתא, איך היה בשואה?" "אוי היה נורא...כל פעם שאני נזכרת בזה..." "בואי נזכר בזה ביחד. יש תמונות?" "כן...שנייה...הן פה במגירה...". הזקנה התכוונה לשלוח את ידה למגירה, כשבחור כבן 20 נכנס לחדר "היי סבתא. גדעון, הנכד שלך הגיע" הוא בישר. הזקנה העבירה את מבטה ממני לגדעון בבלבול "חשבתי שהוא הנכד שלי" היא מלמלה והצביעה עלי. "מי אתה?" שאל גדעון "אני גדעון" עניתי "אני הנכד האמיתי שלה" "אני הנכד האמיתי שלה!" התפרץ גדעון "תוכיח...". גדעון חטף מזרק מהשולחן ותקף אותי איתו. נסוגתי אחורה וחטפתי מזרק גם. התהלכנו בסיבובים זה מול זה עם המזרקים. הזקנה הפילה מטלית לחה, וסימנה את תחילת הקרב. פצחנו בסיף מזרקים. "דם! דם! דם! דם!" עודדה הזקנה. לבסוף גדעון פרץ את חומת ההגנה שלי ודקר אותי ברגל. הרגל נרדמה מיד ונפלתי אל מחוץ לחדר. גדעון צעד אחרי.

"תתבייש לך!" הוא אמר לי  בגועל "לרמות ככה בן אדם מבוגר, ועוד ניצולת שואה" "אוי, נו באמת, רק בגלל שמישהו ניסה לחסל אותה לפני שישים שנה, יש לה עכשיו חסינות לכל החיים מפני רמאויות? אותי ניסו לחסל שלוש פעמים רק בשבוע שעבר...קיבלתי מזה משהו?".

גדעון נכנס לחדר של סבתו. ניסיתי את אותו טריק זול על עוד איזה עשרים זקנות, אבל לא השגתי כלום. לבסוף חזרתי לסבתי האמיתית. אחות מיררה בבכי על מיטתה. "היא כרגע סיפרה לי איך היא ראתה את כל משפחתה נרצחת מול עיניה על ידי החיות האלה!" היא צרחה מבעד לדמעותיה "אני הולכת להשלים עם אימא, ולהגיד לה שאני סולחת לה על זה שהיא הטילה קללה על הילדים שלי וגרמה להם להתחיל להקריח בגיל שבע!"  האחות נמלטה מהחדר. ניגשתי אל סבתא. "אבא שלך נחנק מריבה בגיל 93, ואימא שלך נכנסה בדלת זכוכית...ועוד בויטרז'...אולי תפסיקי עם הסיפורים האלה?" "הבאת את התמונות?" "אין תמונות, סבתא!" "אני לא רוצה לראות אותך בלי התמונות!" "אבל סבתא..." "בלי אבל...לך ותשיג אותן!". יצאתי למסדרון, וניסיתי לחשוב מה עוד אפשר לעשות, כשלפתע ראיתי על לוח המודעות שדרוש מלווה לילדי מחלקת ניוון השרירים מחר ללונה פארק. ואז זה היכה בי. התמונות האלה לא באמת צריכות להיות משנות ה-40. כל תמונה בשחור לבן נראית כאילו היא מהשואה. הלכתי למנהל מחלקת ניוון השרירים ונידבתי את עצמי לתפקיד. "בסדר. כמובן שאתה מבין שהילדים האלה לא ממש יכולים לעלות על המתקנים. הם באים רק בשביל לספוג את האווירה, ולהתעודד קצת" "אל תדאג, אתה יכול לסמוך עלי" הבטחתי למנהל.

את הלילה העברתי ליד מיטתה של סבתי. הבחנתי שליד כל מיטה בבית החולים הוצמד דוח רפואי, שהיה מורכב משני חלקים. חלקו השמאלי תיאר את הבעייה שיש לחולה, ואילו חלקו הימני נקרא "מבחן נורטון". מבחן נורטון, לטובת מי שאין לו חצי משפחה מאושפזת, הוא כמו "בחן את עצמך: האם יש לך יכולת פיזית מינימלית?". הוא כולל כל מיני שאלות על תכונותיו הבסיסיות של החולה. לדוגמא "האם החולה בהכרה? 4. הכרה מלאה 3. הכרה חלקית 2. מבולבל 1. מעולף" או "האם החולה עצמאי? 4. עצמאי לחלוטין 3. זקוק לעזרה קלה 2. זקוק לעזרה רבה 1. תלוי לחלוטין בזולת". בסוף המבחן הרופא מחבר את כל הנקודות, ורושם את הציון בתחתית העמוד. אני זוכר שחשבתי שחבל שלא היה לנו את המבחן הזה בבית הספר. הייתי מצליח בו לא רע. הכרה מלאה...עצמאי לחלוטין...עם שליטה חלקית בסוגרים...אולי לא מאה, אבל הייתי מקבל ציון נאה. לפתע עלה לי רעיון איך אני יכול לפתור את הבעייה השנייה שלי. לקחתי את הדוח הרפואי של סבתא שלי והחלפתי אותו עם זה של הזקנה שאיתה ג'ני חלקה את החדר. בבוקר הרופאים גילו את הטעות הנוראה שהם עשו, ומיהרו לתקן אותה. "בטעות שמנו את סבתא שלך במחלקה הלא נכונה" אמר לי הרופא "היא בעצם צריכה לעבור עכשיו ניתוח להוצאת כלייה" "אבל...הכלייה השנייה שלה בסדר, נכון?" "כן, בינתיים" "יופי...אז לא נורא...גם ככה היא לא שותה הרבה".

עברתי בבית, לקחתי מצלמה, והלכתי ללוות את הילדים מנווני השרירים החמודים ללונה פארק. בחרתי באחת הילדות, הילה שמה, שתדגמן בתור סבתא שלי.

"אתה לא יכול להעלות אותה על המתקן הזה!" ניסה ערס מחוצ'קן בן 14 למנוע ממני לצלם את הילה על האנקונדה.

"אל תשגע אותי. כתוב אצלכם שהמתקן אסור לחולי לב ונשים בהריון...לא כתוב כלום על חולי ניוון שרירים." העפתי אותו מדרכי, וקשרתי את הילה לחלקים שונים במתקן ככה שזה יראה כאילו שהיא עומדת. צילמתי. עברתי איתה בעוד כמה מתקנים וחזרתי לבית חולים. נכנסתי לחדרה החדש של סבתא, והתיישבתי ליד ג'ני. "אתה פה...חשבתי עליך" היא אמרה לי. לקחתי את ידה "גם אני חשבתי עלייך". הרופא נכנס לחדר, ונטל את הדוח שהיה מוצמד למיטתה של ג'ני, והספקתי לראות אותו רק בחטף. קפצתי אחורה בבהלה. "מה...מה קרה?" היא שאלה בפליאה "זה לא ילך" אמרתי לה "למה...חשבתי שמתחיל פה משהו יפה" "אני ראיתי הרגע שנכשלת במבחן נורטון" "אז מה? אתה זורק אותי בגלל מבחן?!" "אני ראיתי רק את הציון...לא הספקתי לראות למה נכשלת...את מבינה כמה בעייתי זה יכול להתגלות בהמשך?".

החלפתי את הדוחות של סבתא והזקנה השנייה בחזרה, והניתוח להוצאת הכלייה בוטל. פיתחתי את התמונות שצילמתי, וניגשתי להראות אותן לרופא. "הנה, וזאת סבתא שלי ברכבת לאוושוויץ" אמרתי לו כשאני מראה לו את התמונה מהאנקונדה "וזאת סבתא בספינת המעליפים" אמרתי כשאני מציג את התמונה של הילה בסירת פיראטים. "זאת סבתא במקלחות הגזים" אמרתי כשעברנו לתמונה של הילה בשירותים. "וזאת סבתא בבורות של הגופות" הסברתי כשאני מציג תמונה של הילה בקרוסלה של כוסות ענקיים. "מרגש הא? הזוועות שהיא עברה...מזל שתמיד היה שם מישהו עם מצלמה" "זה לא מהשואה" אמר לי הרופא "מה...מה זאת אומרת? אז מאיפה עוד זה יכול להיות?" "אלה תמונות מהלונה פארק אתמול... והילדה הזאת שאתה קושר לכל מיני מקומות, זאת הבת שלי...".

אז העיפו את סבתא מהטיפול, והוציאו אותה למסדרון. "מצטער שזה לא הסתדר" אמרתי לה. "דווקא הכל הסתדר מצוין! תמיד מדברים על הזקנה מהמסדרון! עכשיו אני הזקנה מהמסדרון! אני אייקון תרבותי!" היא קראה נלהבת. "יופי, אני שמח שאת שמחה". נשקתי לה ופניתי למעליות. חבורה של עשרים זקנות התקרבו אלי "אתה אמרת לכולנו שאתה הנכד שלנו???" שאלה אחת מהן. ברחתי לתוך המעלית, בתקווה שעד שהזקנות יצליחו לזוז דלתות המעלית יסגרו, אבל מסתבר שהמעליות באיכילוב יותר איטיות

מהזקנות. כל הזקנות נדחסו פנימה. דלתות המעלית נסגרו. האורות כבו. השואה התחילה. בתוך כל הצרחות מקפיאות הדם, והעינויים המחרידים, המצלמה שלי נלחצה כמה פעמים. דווקא יצאו אחלה תמונות.

עד הטירוף הבא...