רשימותיו של מטורף

"זה התסריט הכי גרוע שקראתי אי פעם" אמר לי מני אפללו, הבמאי שאיתו אני עובד בבית הספר, והשליך על הרצפה את ערימת הדפים שהבאתי לו. "מה...למה אתה כל כך שונא אותו?" ניסיתי להבין "עזוב, זה אפילו לא שווה תגובה שלי" הוא סינן ביובש "אתה יודע מה, אתה לא שווה תגובה שלי. בושה שתלמיד שנה שנייה בכלל כותב דבר כזה" "אולי אפשר לעבוד עליו..." "מה לעבוד? מי יעבוד? אתה תעבוד?! מה אתה בכלל מסוגל לעשות? אתה ראית ברגמן? אתה ראית פאזוליני? מה אתה בכלל יודע? עזוב, אני אבקש שיביאו לי מישהו אחר...זה פשוט בזבוז הזמן שלי" "תן לי הזדמנות אחרונה...אני מבטיח, אני אביא משהו טוב!" "טוב, שיהיה...".

מני אפללו עזב את החדר. הרגשתי מוזר. הוא ממש התנשא עלי, החרא הקטן. אבל לא זה מה שהפריע לי. אני רגיל שמתנשאים עלי. אני בכלל לא מכיר יחס אחר. אלא שבדרך כלל אשכנזים מתנשאים עלי, והוא היה מזרחי. הוא אמור להיות מקופח. אי אפשר להיות גם מתנשא וגם מקופח.

עם כל הכבוד למני אפללו, היו לי צרות אחרות. הייתי צריך למצוא כבשה. גלינה, אחת משתי השותפות שלי, דרסה לפני שנתיים שתי כבשים של בדואי, ומאז רגשות אשמה כבדים אוכלים אותה – אז חשבתי שזה יהיה נחמד אם לכבוד ה-1 באפריל, היא תמצא רוח של כיבשה במיטה. אבל איפה, קיבינימט, מוצאים כבשה בירושלים?

נכנסתי למעלית. קומה מתחת לסם שפיגל נמצא ארגון צדקה לסובלים מפיגור שכלי, שנקרא שק"ל. המעלית נעצרה שם, ואבא ובנו המפגר הצטרפו אלי. "גם אתה מקבל כסף משק"ל?" שאל אותי האב, בעוד הבן שלו לועס לו את המרפק "אהמ...לא...אני לומד קומה מעל" עניתי "חבל" הוא העיר "אתה ממש מתבזבז". המשפט הזה הזכיר לי את מה שערסים אומרים לכוסיות במסיבות: 'עם איך שאת נראית את ממש מתבזבזת. היית יכולה להיות דוגמנית'. רק שפה, הוא התכוון ל: 'עם איך שאתה נראה אתה יכול להוציא הרבה כסף מהמדינה'".

הגעתי לדירה שאני שוכר בירושלים. הדר, השותפה השנייה, בדיוק עשתה בייביסיטר לילד של השכנים. "אני צריכה לצאת שנייה, אתה יכול לשמור עליו לחמש דקות?" היא ביקשה "בבקשה לא" ביקשתי "בנות תמיד נותנות לי לשמור על דברים לחמש דקות: תיקים, מעילים, ילדים. אני גרוע בזה. הוא יתחיל לבכות  לי, יברח לי...אני לא רוצה" "נו זה רק לרגע. הוא הילד הכי חמוד בעולם. הוא אף פעם לא בוכה. הוא אפילו עוד לא מדבר. וזה די מדהים, כי הוא בא ממשפחה נוראה. אבא שלו כל הזמן מכה את אמא שלו" "עוד לא מדבר, הא? הממ...מעניין...אוקיי, אני אשמור עליו". זה חלום ישן שלי, שאיזה תינוק יגיד את השם שלי בתור מילה ראשונה. זה תמיד 'אמא' או 'אבא', אף פעם לא 'יעקב'. אז כשנשארתי עם התינוק לבד, ישר התחלתי ללחוש 'יעקב' באוזנו, בתקווה שזה ישקע. כמובן שהתינוק, שמעולם לא השמיע הגה לפני זה, התחיל לצרוח בקולי קולות. "שה, שה" מלמלתי "שה, שקט תינוקי, יעקב, שה, שה , יעקב, הכל יהיה בסדר, די, די לבכות, שה, שה...י-ע-ק-ב" ניסיתי להרגיע אותו.

את הלילה העברתי בניסיון לכתוב משהו ראוי לאפללו, ולקראת הזריחה הצלחתי לשרבט משהו שהייתי די מרוצה ממנו. בבוקר הלכתי לבקר את אפללו בדירתו. השותף שלו, שבדיוק יצא מהבית, פתח לי את הדלת "מאמי!" הוא צעק לו "הגיעו בשבילך". מני יצא מהחדר השני "טוב, אני זזתי, פשושי" נפרד השותף ויצא. התיישבנו בסלון. "תגיד" אמרתי "השותף שלך הומו?" "כן, גם אני" ענה מני. "אהה...הבנתי...אתם זוג, כאילו" "לא, מה פתאום" "אבל אתם בטוח עושים דברים מדי פעם" "לא...אני אומר לך שאנחנו סתם שוכרים דירה ביחד. אתה סטרייט ושוכר דירה עם שותפות, נכון? אתה עושה איתן משהו?" "לא...אבל אצלכם זה אמור להיות שונה...שני הומואים שגרים ביחד ולא עושים כלום זה עם זה? יש דבר כזה? הומואים אפלטוניים? “ "אתה קולט שחארות כמוך תופסים מקומות בתעשייה שיכלו להיות של יוצרים מוכשרים מהמוצא שלי" "מהמוצא שלך? הבנתי...אז אתה גם מתנשא, וגם מקופח...מה אתה אוהב יותר?".

המשכנו לנסות לעבוד, כשלפתע קולות כרסום נשמעו מהחדר השני "תתעלם. זה בוריס, האוגר שלי ושל השותף שלי" אמר מני "יש לכם אוגר?" "כן, מה אתה כזה מתפלא? זאת חיית המחמד שלנו." "אתה לא יכול לגדל אוגר בתור חיית מחמד..." "למה לא?"  "כי אוגר זאת חיית המחמד היחידה שאתה לא יכול לגדל אם אתה לא בבית ספר יסודי...כלבים, חתולים, דגים, ציפורים הכל הולך. אבל אוגר אחרי בר מצווה? זה פשוט אסור חברתית" "יש לך בעייה עם בוריס?! זהו זה, עוף מפה! נמאס לי ממך!" "אבל..." "וקח איתך את התסריט המחורבן שלך...הוא עוד יותר גרוע מהקודם! לפעמים אני חושב שאתה על סף פיגור שכלי" "תגיד, אתה יודע במקרה איפה אני יכול להשיג כבשה?"

אפללו סילק אותי בזעם מדירתו. התהלכתי ברחובות ירושלים, וניסיתי להבין מאיפה אני יכול להקריץ כבשה. התיישבתי על הספסל לחשוב. לידי ישבה פיליפינית עם זקנה מרותקת לכסא גלגלים. "excuse me" פנתה אלי הפיליפינית "can watch her for a five minutes? I will be right back" "no...no…" התחננתי

 “girls always give me watch for them on things for five minutes…I am very bad at this”"

 "Please, sir". היא קראה לי "סר". אני אוהבים שקוראים לי "סר". לא יכולתי לסרב. הסכמתי. הפיליפינית התחילה להתרחק, וכעבור כמה מטרים התנפלו עליה שוטרי ההגירה ודחפו אותה לואן שחורה. הזקנה התחילה לחטוף פלאשבקים מהשואה ולבכות. "אושוויץ, אושוויץ" "שה" ניסיתי להרגיע אותה "שה, שה, אין אושוויץ, שה, שה, הכל יהיה בסדר". ואז שמתי לב לדבר מעניין...הבכי שלי נשמע קצת כמו...קול של כבשה...ואחרי הכל...הם בכל זאת הובלו כמו צאן לטבח...

גלינה, השותפה שלי, חזרה הבייתה אחרי 15 שעות עבודה, והתכוונה להתרסק על המיטה שלה, כשלפתע שמעה קול שהעלה בה נשכחות. "הן חזרו!" היא צרחה  "הכבשים חזרו! אני כל כך מצטערת!", ובזאת היא נמלטה בזעקות אימה מהבית. "אהה" נאנחתי, ועזרתי לניצולת השואה לצאת מהמיטה של גלינה "זה לא היה כיף כמו שחשבתי".

לאחר מכן נסעתי להפגנת היוצרים בתל אביב. אני בטוח ששמעתם, שהיוצרים נמצאים בשיאו של מאבק סוער על עתיד היצירה הישראלית. באתי מאורגן – הכנתי שלטים, צבעתי את הפנים וכו', אבל לדאבוני גיליתי שלא נותנים לי להיכנס למתחם ההפגנה. "אני לא ברשימה?" התפלאתי "איך יכול להיות שהגעתי למצב חברתי כל כך נמוך שאני לא מוזמן להפגנות?" "תראה, פשוט..." אמרה לי מארגנת ההפגנה "אנחנו פשוט לא חושבים שאתה יכול לתרום לנו במשהו...נפוצו שמועות שאתה סובל מפיגור שכלי כלשהו..." "אוקיי, אני יודע על מה את מדברת. זה אפללו הפיץ את השמועות האלה. וזה כי הוא מתנשא, למרות שהוא מזרחי, ומקופח, למרות שהוא הומו. ותקשיבי לעוד משהו מוזר, הוא גר עם עוד הומו, והם לא עושים כלום זה עם זה. זה סוטה. אנשים כאלה את צריכה להוציא מהמעגל שלך...". המארגנת ביקשה מהמאבטחים שירחיקו אותי מהאירוע.

יום אחרי זה ראיתי את אפללו יושב מדוכא במסדרונות בית הספר. "לא מאשרים לי את התקציב להפקת התסריט שכתבתי" הוא סיפר לי "החארות האשכנזים האלה". "אני יודע איפה אפשר להשיג תקציב..." עניתי לו.

"אז אתה יוצר סרטים שסובל מפיגור שכלי" אמר לי יו"ר עמותת שק"ל, כשהתייצבתי בפניו לקבל מענק תמיכה מהמדינה "כן. השבתי לו", וניסיתי לחשוב איך להשלים את המשפט באופן שהולם יוצר סרטים מפגר  "אני עושה סרט על תותים, ועל בלונים, ועל אקונומיקה" "מרשים מאד. ומה איתך?" הוא שאל את אפללו "גם אתה מפגר?" "לא...מה פתאום, רק הוא...אני מייצג את יוצאי..." "ספר לו על האוגר שלך" ביקשתי מאפללו "אוגר?" שאל היו"ר "אתה מגדל אוגר? הבנתי...אוקיי, המענק מאושר..."

כשחזרתי הבייתה הדר הודיעה לי שאני צריך שוב לעשות בייביסיטר לתינוק של השכנים. "לא שוב..כבר אמרתי לך..." "אבל אני צריכה ללכת לבקר את אימא שלו בבית חולים. משום מה התינוק התחיל להגיד את השם שלך...יעקב...יעקב...ובעלה חשב שהיא בוגדת בו, ופוצץ אותה במכות. היא בטיפול נמרץ עכשיו". התמלאתי שמחה "אז הוא אמר יעקב, הא?".  

הדר עזבה, והתינוק שוב התחיל לצרוח "יעקב יעקב יעקב"...האמת, מתחיל קצת להימאס...

עד הטירוף הבא....

"אז עוד חצי שעה בקניון?" שאלתי את דניאל. "כן, תתקשר אלי כשתגיע לשם" "אז זהו, שאני לא לוקח את הפלאפון" "למה לא?" "אני מנסה לשחזר את החוויה של פעם, לפני שהיה את כל הזבל הזה. זוכר שפעם שני אנשים היו קובעים להפגש ליד הברזלים ופשוט מחכים זה לזה? זאת הייתה חברות אמיתית" "כן, וזוכר פעם אנשים היו מציירים זה לזה על קירות של מערה?" "מצחיק מאד. אז עוד חצי שעה ליד הברזלים?" "איזה ברזלים? זה קניון!" "נכון...ליד מקדונלס?" "שיהיה".

לקחתי את שקית הזבל ויצאתי מהדירה. נכנסתי למעלית, ולחצתי על קומת הכניסה. שתי קומות מתחתי הצטרפה אלי שירלי, השכנה הכוסית מלמטה. היא עיוותה את פניה. "מה זה, יעקב?" היא שאלה בגועל "זה זבל" "כן, אבל למה הוא כזה מסריח?" "כי...הוא זבל" "אפילו זבל לא צריך להסריח ככה" "יש גבול לכמה זבל יכול להסריח?" "בטח...וזה הרבה מעבר לזה." "טוב...אני אקח את זה לתשומת ליבי...להבא אני אשקיע יותר בזבל שלי".

הגעתי למקדונלס באיחור של עשר דקות. דניאל עדיין לא הגיע. או שכבר הלך. איך אני אמור לדעת מה משני אלה נכון? מה גרם לי להשאיר את הפלאפון שלי בבית? איך לכל הרוחות אנשים חיו ככה פעם? "יעקב!" שמעתי מישהו קורא לי. הסתובבתי וראיתי את אלי וניסו, שני ערסים מהשכבה שלי שלא ראיתי מאז המסיבת סיום תיכון. הם תמיד היו ביחד, ככה שאף פעם לא הבחנתי בינהם. "היי, מה קורה...כמה זמן..." שיחקתי את המשחק המוכר של לראות מישהו אחרי הרבה זמן של נתק. היה חסר לי משהו. אהה, כן. "שנים, שנים". "וואלה שנים. אז מה אתה עושה עכשיו?" "סתם אתה יודע...עשיתי צבא, עכשיו לומד קצת" "מה לומד?" "תסריטאות" "וואלה? תריסאות?" "לא...לא תריסאות...תסריטאות...כתיבת סרטים יענו" "חבל, דווקא תריסאות יושב עליך בול. יעקב תריסים. שם חזק" "כן...אני אחשוב על זה. מה איתכם?" "אני עוזר לאבא שלי בפנצ'ריה שלו. אני עוזר פנצ'יראי בכיר" אמר אלי...או ניסו. "ואני עוזר לו. אני עוזר בכיר של עוזר בכיר של פנצ'יראי" אמר ניסו...או אלי. "כמה עוזרים כבר פנצ'יראי צריך?" תהיתי "כמה שיותר. זה כמו לעשות סרט. או כמו להתקין תריסים" "כן...יופי...אז תשמרו על עצמכם...". שלושתנו נשארנו עומדים במקום. אני לא יכולתי לזוז, כי זה המקום שבו אני ודניאל קבענו, וגם הם לא הראו שום כוונה ללכת. "מה אתה עושה פה? אתה אוכל לבד במקדונלס?" שאל אחד מהם "לא, מה פתאום, אני מחכה לחבר" "מתי החבר הזה שלך אמור להגיע? אנחנו כבר חצי שעה מדברים פה. אנחנו יכולים לאכול איתך, אם אתה לא רוצה לאכול לבד" "לא...אנחנו בכלל לא אוכלים במקדונלס...אנחנו רק קבענו להפגש פה" "אז אולי תתקשר אליו?" "אני לא יכול. אין עלי פלאפון" "למי אין היום פלאפון? אתה ממציא לעצמך חברים? לא היית עושה את זה בתיכון...אתה התדרדרת יעקב!" "אני לא ממציא לעצמי חברים...הוא כבר מגיע" "אנחנו הולכים לספר לכולם שיעקב ממציא לעצמו חברים. לך תזמין את ארוחת הילדים, שיהיה לך חבר להרכבה" ובכך הם תקעו בי עוד מבט מלא רחמים, והתחילו להתרחק. "היי!" אני רדפתי אחריהם  "אני לא ממציא לעצמי חברים ואני לא התדרדרתי! אני פשוט רציתי לשחזר את החוויה של פעם! כשלאנשים לא היו קירות של מערות! והם היו מציירים על הארוחות של מקדונלס! ושוכחים את הברזלים בבית!".

דניאל הגיע כעבור עשר דקות. "מה נסגר איתך?" כעסתי עליו "אני מחכה לך כמו מטומטם כבר שעה! אנשים חושבים שאני המצאתי אותך!" "אני רק רציתי לתת לך הזדמנות להרגיש את החברות של פעם כמו שצריך". בתגובה צבטתי אותו. "אאוץ'! לא צריך להיות אלים!" "מצטער...רק רציתי לבדוק שאתה אמיתי..."

יום אחרי זה הייתי צריך להגיע לחנוכת בית של מישהי מהכיתה, ומכיוון שלא היה לי כוח לנסוע לירושלים אמרתי לה שאני לא יכול, כי כבר קבעתי ללכת עם אבא שלי לדוג. "למה דווקא אבא?" שאל דניאל כשסיפרתי לו על כך בטלפון "בכלל אין לך אבא". "בגלל זה כל כך גאוני!" עניתי לו "אתה לא מבין? עם כל ההתקלויות המביכות שהיו לי בזמן האחרון זה הכי בטוח. ככה אין סיכוי שהדר, זאתי שהברזתי לה, תיתקל בו ותגלה ששיקרתי" "וואו, ממש חשבת על הכל. עוד חצי שעה בקניון?" "כן! ואני מביא את הפלאפון אז אל תאחר לי שוב!".

אבל הוא כן איחר. ובזמן שחיכיתי לו פגשתי את אמיר, עוד אחד מהשכבה שלי שלא ראיתי מאז ימי בית הספר. "מה שמעתי עליך?" הוא שאל אותי מזועזע "שאתה ממציא לעצמך חברים ולומד תריסאות?" "אני לא ממציא לעצמי חברים ואני לא...אוקיי, אתה יודע מה, כן, אני לומד תריסאות. אני הולך להיות תריסאי". פתאום משום מקום הדר הופיעה. "היי יעקב, איך היה לדוג עם אבא שלך אתמול?" "אבא?" תהה אמיר "אין לך אבא" "בטח שיש לו. הוא הלך איתו לדוג. בגלל זה הוא לא בא לחנוכת הבית שלי אתמול...לא ככה?". מבטי המפוחד התרוצץ בינהם "בטח שיש לי אבא...פשוט אף פעם לא יצא לי לדבר עליו בתיכון. יש לי אבא. ואני לומד תריסאות. ואני ואבא מנהלים עסק תריסים. תבואו אלי מחר, ואני אוכיח לכם!"

"תן לי להבין מה אתה רוצה ממני" אמר לי ממוטי מ"מוטי תריסים" אחרי שסיפרתי לו את הסיפור שלי. "אתה רוצה להביא לפה כמה חברים שלך, ולהגיד שאתה שותף בעסק...ושאני ארשה לך לקרוא לי אבא?" "בדיוק! לא מסובך, נכון?" "מאיזה מוסד ברחת?" "אוקיי, אם אני אזמין אצלך עבודת התקנת תריסים אצלי בבית, אתה תבוא?" "אני מפחד קצת אבל כן" "ואני אוכל לקרוא לך אבא תוך כדי?" "אתה בן אדם מתוסבך מאד" "יופי. אני שמח שהסכמת. תבוא מחר, תהייה לך עבודה".

עכשיו הייתי צריך רק להפטר מהתריסים בסלון בשביל שלמוטי יהיה מה לעשות.

למחרת אמא שלי תפסה אותי מפרק את התריסים מהחלון. "למה אתה מפרק את התריסים?" היא שאלה. "כי אין לי אבא!" צרחתי עליה  "אין לך אבא אז אתה מפרק את התריסים?" "כן...בערך...היית צריכה להיות פה מההתחלה בשביל להבין". הפעמון של הדלת צלצל. זה היה מוטי. הוא התחיל לעבוד על החלון. ניסיתי להעביר את הזמן בסמול טולק עד שהמוזמנים שלי יגיעו. "תגיד, למתקיני תריסים יש חריץ כמו לאינסטולטורים?" "כן...אבל שלנו זה מיוחד...המכנסיים עולים ויורדים והוא נפתח ונסגר" "כמו תריס יענו?" "בדיוק!". הדר ואמיר הגיעו, ואמיר הביא איתו את ניסו ואלי בשביל שיחזו באבא שלי גם. "הנה כמו שאתם רואים, אבא שלי בדיוק מתקן את החלון...ככה שכל מה שאמרתי הוא אמת" "תגיד לו משהו" ציווה ספק אלי ספק ניסו. "היי אבא, מה אתה חושב על התריסים שלנו?" "שהם רקובים" "תמיד חיינו בצל העבודה שלו" אמרתי בעצב למוזמנים.

אחרי שהוכחתי לכולם שאני לא ממציא דברים עמדתי לזרוק את הזבל, אבל גיליתי שריח צחנה עזה עולה ממנו. כך שקבעתי עם דניאל בקניון בשביל לקנות לזבל בושם. דניאל כמובן איחר. נכנסתי לסופר פארם, והתחלתי לבדוק בשמים. תהיתי אם לזבל צריך להיות ריח גברי או נשי. "מה אתה עושה פה?" שמעתי מישהו שואל אותי, ושוב נתקלתי בניסו ואלי. "אתם גרים פה או משהו בסגנון?" לא הבנתי "העבודה בפנצ'ריה משאירה הרבה זמן פנוי. זה כמו בכל המקצועות החופשיים. תראה לי סופר שקובעים לו את שעות העבודה. מה אתה עושה?" "בוחר בושם ל...לחברה שלי" "אהה, וואי, יפה, חבר משקיע. בוא אני אעזור לך לקנות". דניאל הופיע. ניסיתי לסמן לו משהו בתנועות ידיים, אבל לא הצלחתי למנוע ממנו לפתוח את הפה. "נו כבר בחרת בושם לשקית זבל שלך?" הוא שאל. ניסו ואלי נראו מזועזעים. "אתה ממציא לעצמך חברה, וקונה בושם לזבל שלך?" "לא...לא..." ניסיתי להסביר "שקית זבל...זה הכינוי חיבה של חברה שלי...זה כמו הנושנוש שלנו..." "חכה שהחבר'ה מהשכבה ישמעו על זה..." הם סירבו להאמין לי והתחילו להתרחק.

"אז מה היו לנו כאן" סיכם דניאל את האירועים האחרונים "אנשים חושבים שאתה ממציא לעצמך חברים. אתה ממציא לעצמך אבא. אתה ממציא לעצמך חברה. ונוסף להכל אתה קונה בושם לזבל שלך. אלה בטח ימים מלאי גאווה בשבילך".

כן...גם כן אבא...כל התריסים שהוא התקין לנו מחורבנים...

עד הטירוף הבא...