את צעירה משוחררת שלא תיתן לאף אחד לקבע אותה במקום אחד.
אני חרטטנית במודע,
מעולם לא היה לי אכפת ממישהו, או משהו במשך כל חיי.
והקטע הוא שכולם די קיבלו את זה.
כאילו "כזו היא לורן!".
ואז את, את.
את לא ראית אותי ככה.
מעולם לא הכרתי מישהו שבאמת האמין שאני מספיק טובה. עד שהכרתי אותך.
ואז גם את גרמת לי להאמין בזה.
כל מה שעובר לי בראש זה רק על כמה שאני מאושרת. כרגע, עכשיו.
על איך בבוקר כשהאור פוגע בפנים האלה שלך, רוח קלה נכנסת דרך החלון והחתולה המשוגעת שלך מקפצת.
לא משנה אם יהיו לי עוד עשרת אלפים רגעים כאלה, או רק את הרגע האחרון הזה, כי כולם אותו הדבר.
העיניין הוא, עשיתי טעות. הורדתי את כל החומות שלי פרט לאחרון.
מכל הטירוף הזה משהו השתבש, משהו קרה והשתנה.