גן העדן של ילדות

חבל שנתקעתי בלי כסף קטן בשביל להזמין מונית עכשיו באמצע הלילה או שמונית הכסף לא עוברת כאן מתחת לבית.

עוד מעט הוא יירדם, ואני אספור את השעות, הדקות, השניות והפריימים עד שהסרט הרע הזה ייגמר. עד שאחרון הצופים ינגב את הדמעות. עד שאוותר לבדי באולם לטאטא את שיירי הפופקורן שלהם. עד שגם אני ארדם על אחד מהמושבים בשורה האחרונה.

בשיעור ראשון במבוא לתסריטאות למדים שאנחנו הולכים לקולנוע בשביל לצפות שוב ושוב באותו הסרט, וזה כל כך נכון גם לגבי מערכות יחסים. שוב ושוב אני נכנסת לאולם להקרנת הבכורה של סרט חדש שזה עתה יצא, שהביקורות מהללות (בעיקר החברות הקרובות), ושוב יוצאת ממנו מתייפחת בדמעות. כל פעם אני נשבעת לעצמי לא ללכת לסרטים כאלה שוב, אפילו לא להוריד באופן בלתי חוקי בעליל מהאי מיול, אבל נופלת כל פעם במלכודת הדבש של עלילה שונה ושחקנים משובחים. פלא שהלכתי ללמוד קולנוע באוניברסיטה?

כל כך קל לוותר עליי בגלל יום רע. בגלל שאני לא מתלבשת כמו חתולת מין סקסית. בגלל שאני מרגישה מספיק בנוח בשביל לקבל את פניו בדירה שלי בלא פחות ולא יותר מאשר טרנינג. בגלל שאני לא מתלבשת כמו שהוא אוהב. בגלל שאני בכלל מתלבשת ולא מקבלת את פניו בלי בגדים או משהו כזה וזהו. אה, וגם בגלל שאני לא מתאפרת. וגם בגלל שמסתבר שנורא השתניתי בחודש וקצת הזה שהוא זכה להכיר אותי, זתומרת, התחלתי להרגיש בנוח אתו, וזה כמובן ממש לא טוב. שלא לומר, רע. איום. זוועה.

אה, וזה גם ממש בסדר להגיד לי בפנים שאם היה לי חזה גדול הייתי בוודאות הולכת עם מחשוף. כלומר, הסיבה שאני מתלבשת כמו שאני מתלבשת עכשיו, בטרנינג דהיינו, זה בגלל שאני לא שופעת חמוקיים. כן, גם זה לא בסדר מצדי. מחר קובעת תור במכון קר, סבבה? אני אפילו מכירה את הבחורה ההיא שמתאמת שם תורים דרך העבודה...

ומה שיפה, שהוא עדיין לא אמר את המילה האחרונה. ככה השאיר אותי ערה כל הלילה בתחושה נוראית והלך לישון. כאילו שאם הוא יישן על זה קצת, אז הוא יוכל לנסח את זה מחר בצורה שלא תוציא אותו חרא אמיתי, או לפחות חרא פחות מסריח. אולי אני פשוט אקדים אותו וזהו, לפחות שבקטע הזה אני אצא בסדר. אם לא מבחינתו, אז לפחות מבחינתי.

כנראה שצריך לראות הרבה סרטים גרועים, לעבור ממש על כל הבלוקבאסטר, ענק הוידאו, האוזן השלישית וקינו ביחד בשביל למצוא סרט שבאמת ראוי לצפייה ולחמישה כוכבים. אבל הפעם לשם שינוי אני חושבת שזה שווה את זה. או לפחות שכדאי שזה יהיה שווה את זה, אחרת אני אתחיל לכתוב טלנובלות דיכאוניות...