ןהוא ממש גאוני!
אז... האתגר השני הוא לכתוב סיפור על תמונה כל שהי..
אז זו התמונה
וזה הסיפור.. [אחרי זה קישור לבלוג של "אתגרי סיפורים"]
ליאה, הילדה הקטנה מהבית הנטוש, תמיד אהבה לצייר, מאז ילדותה הייתה מציירת חתולים, ילדות קטנות ועוד דברים הקשורים לנושא בע"ח והאדם.
יום אחד לליאה עלה רעיון במוחה - לצייר חתול אפרפר משולב בחום עם קווים שחורים. היא הוציאה את העפרון והחלה לצייר, אך היום, הוא לא היה כמו כל יום, היום ליאה לא ידעה כיצד להתחיל כיוון שהמון דברים הטרידו אותה, אז היא החליטה לצאת קצת החוצה. בחוץ, כמה קילומטרים מהבקטה, היא מצאה חתול בדיוק כמו שתחננה לצייר ונבהלה. אחרי כחצי דקה ליאה נרגעה והחליטה ללתף את החתול, היא בדקה שהכל בסדר לפני, שהוא לא נושך ולא שורט, ואכן, החתול לא שורט ולא נושך. ליאה התפלאה ויחד עם זו נהנתה ממגה המשי של פרוותו הנעימה והרקה. היא הפילה את חפציה על הקרקע והתייחסה רק אליו. לפתע עלתה מחשבה בראשה - 'אולי אקח אותו לביתי, אף אחד לא ידע, אני אתפל בו ואגדל אותו עד שימות! הוא יהיה חברי הטוב, והיחד.' חשבה לעצמה. מיד אספה את חפציה והרימה את החתול על ידיה, ורצה לביתה. בבקטה הקטנה ליאה מזגה לו מים ובינתיים רצה למכולת לקנות אוכל בשבילו, כי הרי לא היה גור, אלא חתול גדול ויפה - ליאה חשבה לעצמה 'חתולים גדולים לא צריכים חלב חם כמו תינוקות' אמרה לחתול כי מיד תחזור נשקה לו ולתפה אותו ורצה למכולת.
כעבור חצי שעה לא חזרה, כעבור שעה לא חזרה, כעבור שעתיים לא חזרה... אחרי חמש שעות חזרה הילדה - בקושי עומדת על רגליה, פניה מלאות אפר, על ידיה ורגליה סמנים כחולים ואדומים, בגדיה קרועים ובכמה מקומות בגופה יש גם סריטות, מפיה נטפו טיפות דם ומעינייה דמעות, לבסוף נפלה בפתח דלת הכניסה לבקטה, בטיפת כוחה שנשארה לה כמה על ברכייה סגרה את דלת ביתה ונפלה חזרה, הפעם על בטנה, ידייה פרושות לצדדים וראשה מופנה לכיוון החתול. החתול הבין כי סובלת היא ובעודו מתחיל לילל רץ אליה ולקק אותה בפניה כדי לנקות את האפר מפניה ולנגב את דמעותיה. ליאה חייכה אליו ולחשה - "תודה". החתול החל לגרגר וליאה הבינה כי מודה לה בחזרה.
כעבור יומיים, שלושה של עזרה מלאה מחתולה האהוב, החלימה לגמרי ויכלה היא הפעם לתפל בחתול. הם היו החברים הכי טובים שקיימים והיא רק נהנתה מזמנה איתו. היא ציירה הרבה צייורים שלהם יחד או רק של החתול ומכרה אותם. כך השנים חלפו וליאה, ליאה לא הפכה עשירה, אבל מאושרת היא כן הייתה. והחתול, גם הוא. הם נהנו מכל רגע ורגע בחייהם הקצרים ולא היו זקוקים לשום דבר נוסף - רק אחד את השנייה.
נראה לי שפה סיימתי D:
מקווה שאהבתם ^^
פרק שלישי.. כנראה האחרון!
אפחד לא קוראא!! בפוסט הקודם הייתה תגובה אחת.. ובקר לפני רק 8.
אז.. אם אין עוד תגובות כאלה אני פשוט מפסיקה!
למרות שאני יכולה לפתוח בלוג סיפורים XD כן.. זה מה שאני אעשה! אז תוכלו להסתכל D:
אז פרק שלישי פעם אחרונה שתראו את זה פה! אני אביא קישור לבלוג סיפורים שלי ואגיד פה כל פעם שאני מעדכנת על פרק נוסף D:
מאירועי הפרק הקודם:
מייקי יותר אהב את החורף – הוא אהב את הגשם והשלג בעיקר אבל כל עוד ג'ינה הייתה מאושרת גם הוא היה, ואותו הדבר גם ג'ינה – אם מייקי היה מאושר גם היא הייתה מאושרת.
פרק 3
הימים הלכו והתארכו, החורף נגמר והקיץ התחיל.
הפריחה מהאביב, האביב שג'ינה כל כך אהבה עוד נשארה, אך לא להרבה זמן.
זהו, הקיץ הגיע, כל הנערים והנעות, הילדים ואף הפעוטות יצאו לחופשת הקיץ בשמחה והמולה.
ג'ינה ומייקי החליטו לצאת קצת לטייל בתקווה שהממטרות יפעלו היום. בדרך ג'ינה נזכרה כי היא צריכה משהו מהמכולת, היא לא זכרה בדיוק מה היא רצתה, אך זכרה שרצתה משהו, לפתע הסתכלה על מייקי כדי להגיד לו שהיא רצתה משהו אבל מעדה על אבן ונפלה על זכוכיות שנשברו מהחלון של לילי השכנה שתמיד עצבנית על בעלה. כנראה שהיום זרקה עליו אגרטל, פספסה ופגעה בחלון והוא התנפץ למיליון רסיסים קטנטנים. מייקי מדי התכופף לג'ינה כדי לוודא אם הכל בסדר ושאל אותה בבהלה "ג'ינה! את בסדר!?" ג'ינה ניסתה לקום, כולה מדממת ומנסה לענות במעט כוחה "כן.. כן... אני בסדר" אמרה בקול חלוש, מייקי חש את קושיה ועזר לה לקום, ג'ינה לא התנגדה אולם לאחר מכן קפצה ואמרה "מייקי, אני שמחה שאתה עוזר. אבל אני באמת צריכה שתעשה לי טובה.." מייקי לא נתן לה להמשיך "זה בסדר. אני אעזור לך להגיע הביתה ואחר כך אני אעשה את הטובה." ג'ינה חייכה חיוך מאולץ ומסכן והמשיכה ללכת בקושי.
כאשר הגיעו לביתה של ג'ינה אמה לא הייתה בבית, מייקי עזר לג'ינה להחליף בגדים והשכיב אותה במיטה "עכשיו אני יכול לעשות את הטובה שבקשת" ג'ינה ענתה לו "יופי, תודה. אני רק צריכה שתלך למכולת ותקנה לי שם עפרון, מחק, מחדד, כמה צבעי עפרון וכמובן קלמר." מייקי חייך ואמר "אני כבר חוזר"
ג'ינה אפילו לא צפתה לתגובה שכזו, היא צפתה שישאל אותה מדוע כל זה אך הבינה כי הוא לא רוצה להעמיס עליה יותר מדי ולתת לה לנוח.
מייקי יצא לדרכו, בדרך ראה נערה המחזיקה בערך חמש שקיות בכל יד ומועדת הרבה, מייקי החליט לעזור לה כיוון שהיה לו קשה לראות אותה כך וגם היה מאוד אכפתי. הוא נגש לנערה ושאל "אפשר לעזור?" הנערה נבהלה, לאחר כמה רגעים הפילה את השקיות מידיה בייאוש ואמרה "כן, אני צריכה להביא את כל השקיות האלה למכולת כי אני עושה שליחויות לאלכסנדר." ענה מייקי בחיוך "וודאי שאוכל לעזור, אני בדיוק בדרכי לשם." הנערה חייכה הרימה חמש שקיות ומייקי גם הוא. בדרך מייקי שאל את הנערה כל מיני שאלות, כמו למשל "מה שמך?", "בת כמה את?", "איפה את גרה" וכו'... הנערה לא התביישה וענתה בגאווה אך ללא אוויר "שמי קורל, אני בת 16, כלומר כמעט, ביום חמישי הקרוב תהיה לי יום הולדת." מייקי אמר "איזה יופי. מזל טוב." קורל חייכה במבוכה.
כאשר הגיעו למכולת מייקי הניח את השקיות היכן שקורל הראתה לו ולאחר מכ גם היא שמה אותן במקומן. מייקי החל לחפש אחר הדברים שג'ינה בקשה ובאותו זמן גם שאל את קורל אם היא יודעת איפה הדברים הללו, קורל ענתה בשמחה ואף הביאה אותו למקום המדויק שבו הדברים נמצאים.
כאשר מייקי לקח את כל שג'ינה בקשה ואף קנה לה גם מתנה קטנה הלך לקופה בליווי קורל ושם הם נפרדו לשלום.
מייקי רץ הישר לביתה של ג'ינה בשמחה רבה. כשהגיע לביתה דפק בדלת הכניסה ומיד נשמע קולה של איימי שואל "מי זה?" בדאגה, מייקי לא חכה אף לו לרגע אחד ומיד ענה "מייקי" בשמחה, איימי פתחה את הדלת לפניו ומיד התחילו השאלות "הוו מייקי, אני שמחה כל כך שהגעת. ג'ינה ספרה לי מה קרה ואמרה שהלכת לקנות לה את מה רצתה..." מייקי התנשף וענה "כן, כן בטח. אבל גם קניתי לה משהו שינחם אותה." איימי חייכה את החיוך המזויף שלה כשמספרים לה משהו טוב אך היא מודאגת והמשיכה לדבר "רק רציתי לשאול אותך משהו," – "מה?" ענה מייקי מבוהל "רק רציתי לשאול למה לא לקחת אתה לבית החולים?" שאלה איימי, מייקי עצר לכמה רגעים וחשב מה לענות אולם לא עלתה לו התשובה בראשו, איימי המשיכה ואמרה "כנראה שהית כל כך מבוהל שכבר לא ידעת מה לעשות." מייקי אמר "כנראה" ולאחר רגע או שניים שאל בלחץ "אני יכול לעלות לראות מה קורה עם ג'ינה?" איימי סמנה לו "לא" עם ראשה ומייקי הבין עד כמה חמורה הפציעה. מייקי ואיימי ישבו לחוצים במטבח ורק חיכו להודעה מהרופא שהיא בסדר וזה רק עניין של זמן, בסוף זה יסתדר, אבל כבר שלוש שעות שג'ינה למעלה עם הרופא. למייקי נמאס לחכות שם כבר, קם ואמר בהחלטיות "אני הולך לבדוק מה קורה שם!" איימי ענתה "לדעתי זה לא כדאי, אבל תעשה כרצונך. אני בינתיים אתקשר לג'יל." מייקי ענה "בסדר." והלך במהירות האפשרית לחדרה של ג'ינה שבמעלה המדרגות. שם מייקי ראה את ג'ינה שוכבת עם עיניה עצומות על המיטה והרופא רק חובש אותה, מייקי שאל בהשתדלות שלא להתפרץ על הרופא וניסה להשמע כמה שיותר רגוע, אבל לא נראה שהוא הצליח:"למה אתה כל כך הרבה זמן פה?!" שאל בקול רם אך הרופא הרגיע אותו ואמר "זה בסדר, אני רק חובש אותה." מייקי עשה פרצוף של 'זה ברור' והמשיך "כן, אני שם לב שזה מה שאתה עושה. אבל למה זה לקח לך כל כך הרבה זמן?!" הרופא ניסה לנסח את זה בצורה הפשוטה ביותר וענה לו "כי זה לא הדבר היחיד שעשיתי פה." מייקי נלחץ ושאל "אז מה עוד עשית?" – "שאלתי אותה כל מיני שאלות כמו 'איך זה קרה?' או 'למה זה קרה?' ואם היא הלכה עם מישהו..." ענה הרופאה, "אבל שלוש שעות זה מה שעשית!?" מייקי ענה בתדהמה, "לא." ענה הרופא, לבסוף מייקי ויתר והרים ידיו, הוא אמר לרופא "טוב בסדר, נמאס לי. אתה ניצחת. לי נמאס לחכור אותך! רק עוד שאלה אחרונה..." – כן?" ענה הרופא בעוד מייקי לוקח אוויר כדי לדבר "היא תהיה בסדר? זה לא משהו כל כך נורא, נכון? זה יעבור עוד שבוע שבועיים, נכון?" הרופא צחקק ואמר "כן, כל הדברים שאמרתה נכונים, רק שאינני יודע מתי היא תחלים לגמרי, נראה שעוד שבוע היא כבר תוכל לזוז מהמיטה ולצאת לטייל." מייקי נאנח הנחת הקלה וחייך לרופא והודה לו, הרופא אמר כי עכשיו חבריה של ג'ינה יוכלו להכנס אבל ייקח זמן עד שהיא תתעורר, מייקי הנהן בראשו לאות "בסדר" ורץ במדרגות לכיוון איימי וג'יל שכבר הגיעה לפני רבע שעה ואמר בשמחה "הרופא אמר שהיא תהיה בסדר וכנראה שעוד שבוע היא תוכל לזוז מהמיטה ולצאת מהבית. עכשיו אתן יכולות לעלות לחדר שלה." ג'יל ואיימי חייכו באושר, לא היססו ורצו מיד לחדרה של ג'ינה. שם הן פתחו את דלת חדרה בעדינות עם חיוך רחב על פניהן, הן פתחו את דלת חדרה בדיוק כשפקחה את עיניה, היה זה מחזה מרגש. מייקי עלה כמה דקות אחריהן וראה את כולן מחייכות וחייך גם הוא. השתררה דממה בחדרה הקטן של ג'ינה, אך כולם ידעו שכל אחד ואחד מבין השוררים בחדר מאושרים.
כל יום ויום שחלף מייקי וג'יל במשיכו לבוא לביתה של ג'ינה כדי לוודא שהכל בסדר איתה והביאו לה גם מתנה קטנה בכל יום, למשל ביום השני לחופש הם הביאו לה ארטיק וסוכרייה וביום השלישי לחופש הם הביאו לה דובי המחזיר לב שכתוב עליו I love you my baby bear'' , הדובי היה כחול והלב ורוד, ג'ינה כל כך שמחה כשהיא ראתה אותו ומאס לא הפסיקה לחבק אותו, בלילה היא הלכה לישון מחובקת עם הדובי ובבוקר הייתה מתעוררת כך גם.
יום אחד מייקי אמר לעצמו בלב 'יש לי הרגשה שהיום בלילה הולך לקרות משהו לא טוב לג'ינה. אני הולך להישאר פה בלילה.' ג'ינה וג'יל שמו לב לפתע שמייקי כל כך מרוכז וחושב על משהו, אז ג'יל שאלה אותו "מייקי, הכל בסדר?" מייקי נבהל ומיד אמר "כן!" ג'ינה שמה לב שמשהו מטריד אותו אז שאלה אותו אם משהו מטריד אותו ומייקי ענה שיש לו הרגשה שמשהו רע עומד לקרות הלילה והוא מעדיף להישאר איתה אז ג'ינה שמחה ואמרה לו "בשמחה. אני לא מבינה על מה אתה מדבר אבל אני אשמח אם תישאר פה איתי הלילה, אני סומכת על החושים שלך" וחייכה, מייקי עדיין נראה מודאג, ג'יל לבסוף החליטה שגם היא נשארת אבל מייקי אמר שהוא מעדיף להיות איתה לבד, ג'ינה וג'יל המשיכו להתווכח איתו שהן רוצות שגם ג'יל תישאר אבל התשובה שלו כל הזמן הייתה 'לא' לא, לא ולא. לג'ינה ולג'יל כבר נמאס להתווכח, ג'ינה הוציאה את מייקי מהחדר ואמרה "שיחת בנות. להתראות" מייקי עדיין לבש על עצמו את הפרצוף המודאג ואיתו גם נראה מופתע כיוון שג'ינה אף פעם לא הוציאה אותו ככה מהחדר, ואז הוא הבין מה הן מנסות לעשות אז הוא פשוט פרץ את הדלת והחליט "בסדר! ג'יל יכולה להשאר." ג'ינה וג'יל סמנו עם שפתיהן 'תודה לאל' ומייקי צחקק עליהן.
זה כן יצא טיפה ארוך XD חח
תהנו D:
מצפה ליותר תגובות מפעם קודמת! חח
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ריקוד זה דרך חיים, מכל הבחינות D=