*נשימה עמוקה*
זה לקח הרבה זמן... להתגבר על מה שאני עברתי, בחיים שלי, אני לא פגשתי או שמעתי על אנשים שעברו כזה דבר... עכשיו אחרי שנתיים, נידמה כאילו זה היה סרט שאני צפיתי... סרט אימה שאני לא יכולה להוציא מהראש...
רוב הסיכויים שאף-אחד אפילו לא יאמין, אבל זה לא משנה, כי היה לי את ההורים ומשפחה שעזרו לי בסופו של דבר, אז גם אם כל העולם יחשוב שזו המצאה, אני יודעת שזה האמת. וזה לא משנה מה אחרים חושבים יותר.
הכל התחיל בערך לפני שנתיים... אולי פחות. שנת לימודים בבית-ספר האמריקאי מתחלקת לארבע וכל שני ריבעונים הם סמסטר. כל ריבעון אחרי שמקבלים תעודות יש אסיפות הורים, ביום הזה של אסיפות ההורים, התלמידים לומדים רק חצי יום.
הסיפור הזה מתחיל אחרי סיום הריבעון השלישי...
"דני!! תישמעי, מצאתי מין ספר ענקי כזה שכתוב בו מלא שאלות מוזרות כאלה..." הכל התחיל מהמשפט הזה שנישלח אלי דרך "אייסיקיו" מהחברה שלי, אוליה.
"כמו איזה?" שאלתי חזרה, בזמן שאני עושה שיעורים. יש להזכיר ששתי החברות היחידות שלי באותה התקופה היו אוליה ו...
"ריטה... בואי נשאל אותה את אחת מהשאלות!" אוליה כתבה חזרה, כן החברה האחרת שלי הייתה ריטה.
"אז בחרת מה?" שאלתי חזרה והיא כבר ענתה,
"השאלה היחידה שהצלחתי לקרוא הייתה ככה: את יודע/ת על אימיליון?" אוליה כתבה חזרה, מה זה אימיליון? חכו רק רגע, תמשיכו לקרוא במקום לשאול שאלות:
"ומה זה?" שאלתי חזרה, "אין לי מושג, זה למה בואי נישאל אותה את זה!" אוליה ענתה.
"נישמע כמו תוכנית!" כתבתי והוספתי את הסמיילי המחייך המוכר. ביום שאחרי זה, יום אסיפת ההורים, ניפגשנו בבוקר ותיכננו הכל יותר לעומק. החלטנו להסתיר את הזהות שלנו כשני שדים שהשתלטו על הגוף שלנו. ותאמינו או לא, אבל כשהלכנו אל ריטה, שישבה באותו הזמן סתם בחדר המחשבים, ושאלנו אותה את השאלה, כשדים ששונאים אותה, היא ענתה: "כן.... אולי... לא!" נידמה מוזר? זה לא הסוף. אני ואוליה הלכנו משם כאילו כלום והחלטנו להמשיך את המשחק. וכך זה הלך עד שניגמר חצי היום. ואני ואליה חזרנו להיות "עצמינו" שוב.
שלושתינו, בלי הורים שיאספו אותנו מבית הספר נישארנו מחכות עד לשעה שבה האוטובוסים באים. טיילנו במגרשים ובמתחם הגדול של בית הספר, והתחילו שיחות מוזרות... בקשר לאמיליון הזה... ריטה התחילה לספר מה היא יודעת: זה עולם שמקביל לעולם שלנו, וכל מה שמפריד בין העולמות שלנו זה קיר, כמובן, בילתי ניראה. היא גם אמרה שאנחנו לא יכולים לראות את העולם האחר כי אנחנו "רק בני אדם". בעולם ההוא, אמיליון, הכל הוא יותר מ"אנושי".
מתחיל להישמע הזוי? או כמו איזה עוד מאנגה גרוע נכון? זה גם מה שאני חשבתי אז. ריטה הייתה צריכה להעביר את השיחה למקום סגור יותר, "בגלל חשש שהם צופים בנו." הלכנו לשירותים בקומה החמישית (הכי נטוש) ושם היא המשיכה את הסיפור ההזוי, היא סיפרה שבטח השדים שכביכול "השתלטו" עלינו הם חלק מהעולם ההוא... ועוד כל מיני שטויות בסיגנון, אבל פיתאום ריטה ביקשה ממני לצאת כי היא צריכה להגיד משהו לאוליה, חשוד מאוד, אבל הלב שלי חזק יותר מהראש שלי. וכשיצאתי השתלט עליי הפחד של "לבד" בחלל העצום של הקומה החמישית, והשקט, והקולות הקטנים, כמו דפיקות שיכולתי לשמוע, הכל היה יותר חזק יותר מאשר לוגיקה. אני גם ככה קצת פרנואידית. ואז הם קראו לי חזרה, וסוף כל סוף יכולתי לנשום,
"אמרת לנו לא להפרד אחת מהשניה, אז למה זה היה? יכול היה לקרות משהו!" שיחקתי אותה מאמינה, הטעות הכי גדולה שעשיתי.
דברים המשיכו דומה במשך הריבעון האחרון... אבל בצורה קשה יותר, כל הזמן הבנות היו עושות דברים מוזרים, על אוליה כאילו כל הזמן "השתלטו" שדים... פעם אחת שזכורה לי הייתה הפעם של על אוליה השתלט שד שועל... עד היום המקרה הזה מצחיק ומפחיד אותי באותו הזמן... באותו היום ריטה כאילו ניסתה לתקוף את ה"שד שועל" כדי ש"יחזיר" את אוליה חזרה, כי אוליה- או השועל אם אתם מעדיפים, אמר שהוא "רוצה את הגוף של אוליה לעצמו." ואז היא או הוא... התחיל לאיים שאם אנחנו לא נעזוב אותה/אותו לא הוא ולא אוליה לא חוזרים, היא/הוא תיפס על אחת מהחומות של בית הספר (יש לנו חומות טיפשיות מאוד שיש דרך לעלות עליהן בלי בעיה...) היא/הוא עמד על הקצה של החומה ואיים לקפוץ, ככה זה המשיך למשך כמה זמן, ואני כבר התחלתי להכנס לפאניקה, למה שאוליה תעשה כזה דבר? ד"א כבר אמרתי שהיה לה זנב? כי היה, אבל הוא היה כל כך מזויף שאפילו ילד בגנון היה מבדיל (טוב אולי לא).
פיתאום אחד מהשומרים תפס את אוליה על החומה, היא נתפסה במצלמות של בית הספר. השומר גרם ל"שועל" לרדת, ובדרך הוא גם "עזב" את אוליה, אבל זה עדיין לא היה אוליה, כי כשריטה דיברה אליה היא קראה לה "ג'ינה" (ואל תישאלו אותי מי זה גם אני לא יודעת). אז הקטע המפחיד עבר, ועכשיו המצחיק, זוכרים את הזנב? בזמן שריטה ו...ג'ינה... דיברו אני הלכתי קצת מאוחר, ובתוך הכובע ש...ג'ינה החזיקה (שד"א השועל קודם לבש) בתוכו יכולתי לראות את הקצבות של הזנב... וחייכתי לעצמי על הפשלה של אוליה... או ריטה... מי יודע, עד היום יש דברים שאני תוהה בקשר אילהם...
אני לא זוכרת איך זה הגיע למצב כזה אבל לקראת סוף השנה, אוליה פתאום התגלתה להיות "ערפד בכיסוי" איך שהם קראו לזה... זה אומר שהיא "נולדה כבת אנוש, ננישכה, אימצו אותה, והשינוי מתחיל רק עכשיו." אחרי זה התחיל החופש הגדול של הקיץ... חוץ מזה שלאוליה עדין היו "השינויים המוזרים בין ערפד-שדים-בת אדם" אבל היא עדיין הייתה חברה שלי, וזה לא מאוד הוזיז לי... או לפחות היה נידמה שזה לא מוזיז לי...
ניפגשנו כמה פעמים אצלה בבית ונישארנו לישון אצלה ואצלי... ככה, ודברים כל הזמן היו הופכים למוזרים יותר ויותר, והיה פתאום נידמה שאוליה יודעת על אמיליון יותר טוב מריטה... ש"ראתה" אותו...
התחילה שנה חדשה, ואם השנה התווסף משהו חדש לרשימה... אני הפכתי להיות נסיכה של זן נדיר באמיליון של זאבי-אדם (קצת מזכיר טוואילייט עכשיו לא? גם אני חשבתי) דברים התחילו להפחיד אותי עוד יותר, התחלתי לקבל מכתבים מוזרים, בקשר ל"מי אני באמת" ואני ואוליה "גילינו שריטה היא בוגדת" והפסקנו לדבר איתה. עכשיו זה היה רק אני ואוליה... אם עד עכשיו חשדתי שריטה הייתה הממציאה של זה או ה"לידר" עכשיו הבנתי שאוליה שיחקה בחוטים. זה שרבנו עם ריטה לא עשה טוב... כי עכשיו זה היה כאילו אני נגד כל מה ש..אני לא מכירה... כי כל מה שהכרתי התחיל להיעלם...
בחופשת הסתיו יצא לי ללכת אל אוליה פעמיים, פעם אחת רק למשך היום, מתי שמצאתי שהמכתבים שקיבלתי היו מאורגנים ע"י אוליה (לא שלא חשדתי את זה קודם, פשוט היה יותר מידי דברים להכליל, זה הרגיש כמו סרט בלשים ואני ניסיתי לפצח תעלומה בלי פיתרון).
הפעם השניה שהלכתי, ונישארתי לישון הייתה הקצה של ההר, הסוף של תעלה ארוכה, (ובגלל שהיה חשוך נתקעתי בקיר ונפלתי פצועה = סתם מטאפורה כי התחשק) ביום הזה, בלילה הזה, אני הייתי לא רק עם אוליה... אלא עם חמישה או ארבעה אנשים שונים (שניים מהם היו אוליה "האנושית" וה"ערפדית") עוד אחת הייתה ג'ינה... והיה עוד מישהי... והילד שלה... כן, כן זה מתחיל לבלבל, אני יודעת גם אותי זה בלבל. והפחיד, כי אוליה יכלה לעשות לכל אחת מהדמויות האלו קולות שונים...
בכל מיקרה, למקרה הזה צריך לדעת רק שלוש מחמשת הדמויות... אוליה*2 (ערפד+אנושית) וג'ינה. באמצע הלילה החלטנו לצאת לנשום קצת אויר בגינה, ואז פתאום אוליה התחילה להשתגע. נגיד שזה היה בערך בין 1~2 באמצע הלילה, אולי אפילו 3. אני לא בטוחה. אוליה ניסתה לתקוף אותי, ולגמרי לא בצחוק. והיא חזקה... במשך שלוש שעות מה שעשיתי היה לדחוף אותה כמה שיותר רחוק ממני, לבכות מכאב, פחד ופאניקה ולהתחבאות ממנה כשהיה לה את הרגעים של "מילחמה עם האני שבפנים" אני לא יודעת איך שרדתי, בסוף הדבר הזה אני כולי רעדתי, מחזיקה את אוליה צמוד לקיר אחרי שדפקתי אותה קלות לשם והיא "איבדה הכרה", לא באמת. לפני שאני ממשיכה, אתם בטח שואלים איך אני יודעת ש"נילחמנו" במשך שלוש שעות? קל, כי כשהתחלתי את השיחה שלי עם "ג'ינה" כבר יכולתי לראות את השמיים מתבהרות, וכשניכנסנו חזרה הביתה בדקנו את השעון שאמר משהו בסביבות 6 בבוקר... בכל מיקרה דיברתי עם "ג'ינה" שקמה במקום אוליה, ואמרה לי שהצלתי את חברה שלי... אחרי זה אוליה האמיתית התעוררה, וחיבקה אותי ואמרה לי שהיא מצטערת ושהיא לא עשתה את זה בכוונה. אבל כל מה שיכולתי לעשות היה לרעוד ולבכות שוב... אפילו כשאני כותבת את זה עכשיו אני זוכרת את כל הלילה הזה כאילו זה היה אתמול בלילה... וזה מעביר בי צמרמורות...
לא חזרתי יותר לבית של אוליה אחרי זה. וכשהתחילו שוב הלימודים ניסיתי להתרחק מאוליה. במחשב שלי פתחתי פייל וקראתי לו: "הפחד הכי גדול שלי הוא החברות שלי" ושם כתבתי מה שאני באת מרגישה: הכל על אוליה, איך שאני לא רוצה להיות קרוב אליה... הכל. כי אין לי יומן אישי.
והמשכתי לחיות עם הפחד וה... אני אפילו לא יודעת איך לקרוא לזה, אבל המצב הפסיכולוגי שלי ירד ממאה לאפס... הייתי בדיכאונות הרבה... ולא יכולתי להתרכז בבית הספר ובלימודים. אבל אף אחד לא ידע... כי המשכתי לחייך, ולא סיפרתי לאף אחד. עוד טעות שלי. כי הרי כל סוד סופו להתגלות.
וזה מה שקרה... אמא שלי מצאה את הפייל ההוא במחשב שלי... סתם ככה, במיקרה, וקראה את כולו. יום אחד היא אמרה לי על זה,
"תספרי לי הכל." היא אמרה, וקודם, התחלתי לבכות בלי הפסקה, ואז סיפרתי לה... את הכל... רק לה. ולאט לאט הרגשתי איך הכובד יורד, ואני נהיית קלה יותר עם כל בכי ומילה שסיפרתי למה,
"למה לא אמרת לי כלום עד עכשיו?" אימא שלי שאלה אותי אחרי שסיימתי לספר, וניגבתי את הדמעות,
"פחדתי..." עניתי, "פחדתי שלא תאמיני... כי זה משהו יותר מרק ציון גרוע או חבר שזרק אותי... זה... זה לגמרי לא אנושי..." עניתי ודמעות שוב חנקו לי את הגרון...
ככה זה קרה, שסוף סוף התפטרתי מאבן גדולה ששכבה על הכתפיים שלי, ואחרי שהלכתי לכמה פגישות עם פסיכולוג, אמרתי לזה די. ובסמסטר של שנה שעברה, עזבתי כל כיתה שהייתי בה עם אוליה. והכרתי מישהי חדשה. שעזרה לי להתחיל חיי חברות מחדש, ועזרה לי לשכוח את כל מה שקרה, אבל זה לקח את כל השנה לתגבר, ועדיין כשאני ניזכרת, זה מפחיד, ואני על סף שבירה.
עד היום יש לי הרבה שאלות שאולי לעולם לא תמצא להן תשובות:
מה הייתי עושה אם אמא שלי לא הייתה מוצאת את הפייל ההוא?
למה ריטה ואוליה הכניסו אותי לכל הסיפור הזה?
ולמה נתתי ללב שלי להשתלט על החשיבה הלוגית שלי?
ועוד הרבה...
זה למה החלטתי לכתוב את זה כאן.
אולי אנשים יראו את זה ואולי לא, אבל אני מאמינה, שעכשיו, לכל העולם יש את הזכות לדעת מה עבר עליי.
-לוליפופ הפדופיל
DANI
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
nuichingu