קמתי בבוקר עם כאב ראש. כבר שלושה לילות שהחלומות שלי מדהימים אותי ביצירתיות, באורך, באפקטים. עברתי מסרטי סטודנטים לסרטים הוליוודיים. הכל כל כך חי ועשיר, כל פרט, מוזר ככל שיהיה, נראה הגיוני בחלום. אבל כשאני מתעורר, קורה הבלתי נמנע: במפגש בין מציאות לדמיון, מנצחת המציאות, ואפרוריותה מכבידה עליי כמשא שאין לשאתו, ובכל זאת נשאר על גבי. קמתי בבוקר ופקחתי עיניים במיטה ושאלתי את עצמי, "מה יש לי לעשות היום?". וחוץ מעיתון וסיגריות, שום מחשבה לא עלתה לי לראש. לא לנסוע, לא לחזור, לא לחפש עבודה, מגורים, משמעות, בתל-אביב או מחוץ לתל-אביב. קמתי בבוקר מודע לכך שחלום הוא חלום, ומציאות היא מציאות, והם לעולם כמעט אינם משיקים זה לזה. קמתי בבוקר בתחושת כשלון-חיים, כאילו הנה כבר התחלתי לסכם לאחור את כל שנותיי על הכדור, ואין, ולו דבר אחד, שאני מרוצה מעצמי בגללו. הכל פוקסים ומזל ו-Twist Of Fate, כמו שהגדיר את זה המלך {בוב דילן} הגדול.

"...עכשיו אני נוסע חזרה,

אני חייב להגיע אליה, איכשהו.

כל האנשים שהכרנו בעבר, הם אשליה בשבילי עכשיו.

חלק מתמטיקאים,

חלק נשות נגרים.

לא יודע מתי זה התחיל,

לא יודע מה הם עושים בחייהם.

אבל אני  עדיין על הדרך,

הולך לעבר ג'ויינט נוסף.

תמיד הרגשנו אותו הדבר,

אך לא מאותה נקודת המבט...

מסובך בעצבות"

{Tangled Up In Blue - Bob Dylan}