משום מה, תמיד אני מתחיל את השנה שלי רק ביום כיפור. אולי כי אני נון-קונפורמיסט מלידה, אולי סתם כי השעון הביולוגי מאחר-תמיד (או סתם לא עבר למוד "חורף"), אבל את ה"שנה טובה" שלי בפלאפון אני תמיד שולח לכל החברים רק בסוף יום הכיפורים. אז שנה טובה, כולם. מתישהו, כשאבין את המשפט, אוסיף גם "גמר חתימה טובה" (אני לא מאחל לאנשים משהו שאני לא מבין - מה אם זו קללה?).

בסך הכל יום כיפור עבר מהר. הרעיון של הממסד, להפסיק את הטלוויזיה ולמנוע נסיעות, מאפשר גם למי שלא ממש רוצה, להתחשבן עם עצמו. כך הגעתי למסקנה, שלא משנה מה אעשה, תמיד ארגיש שאני יכול יותר טוב, ושלא משנה כמה אתאמץ, לא יגיע לי רעיון לתסריט. ככל שהחלומות שלי יותר מוזרים ומוקצנים, כך אני מאבד את היכולת לדמיין ביום-יום. יבואו המתחכמים ויגידו: "תכתוב תסריט על פי החלומות שלך", אבל זה לא פועל כך. החלומות שלי משוללי הגיון של זמן ומרחב, ואין להם שום אמירה אמנותית או אישית. פשוט סיטואציות, שמתרחשות ונגמרות ואני לא מבין אותן. למזלי, אהובתי נתנה לי ספר על חלומות, אז חלק מהדברים נהיים הגיוניים.

בקרוב אהיה הבעלים הגאה של עותק דיגיטלי של "פורסט גאמפ". לא שזה כבוד גדול, סתם עוד גניבה לאוסף. נו טוב, די להלילה. תגיבו, בבקשה. הבלוג קיים בדינמיקה מסויימת, וחבל שמתעלמים ממנה. בלוגים, כחלק מהווייתם, הם דרך לתקשר בצורה אישית יותר עם העולם. זה לא פורום, אמנם, כפי שציינה אהובת-לבי, אבל גם לא מדובר בטקסט חסר-הקשר. נא להגיב!