כבר כמה לילות שאני סובל מתסמונת סיוטית כלשהי. אהובתי רומזת שאולי מדובר בחוסר חיים, שמוביל את המוח לחפש לו אלטרנטיבות "מחוץ למגרש". אני חושד בTHC שמקנן לאחרונה במוח שלי בכמות שתגרום לאמא דאגה, אם תגלה. כנראה שמדובר בשילוב של שניהם. הלילה חלמתי שלוש חלומות שהעירו אותי, מה שהוביל אותי לחזור לישון בבוקר, רק כדי לגלות עוד שני סיוטים שטורדים את מנוחתי. בחלום אחד חלמתי שאני נמצא על צוק עם שני חברים, מוקפים בדינוזאורים הגדולים האלה שרואים {יחסית} בהתחלה של "פארק היורה". הדינוזאורים קופצים לתהום, תוך איום לרמוס אותנו, וכך קורה שחברי הטוב ג' כל הזמן קופץ מהצוק וחוזר כאילו כלום, ואילו אני מפחד לקפוץ. בסוף אני פשוט יוצר סולם יש מאין, ומטפס בו למעלה ולמטה, לא זוכר לאיזו מטרה. אחרי נפילה לא מוצלחת התעוררתי. אך בכך לא תמו סיוטיי. אני נמצא במגרש דשא רחב או בפארק כלשהו, מוקף בגדר. אדם נכה נכנס למגרש ואנחנו משחקים בכדור סביבו, במטרה שיתפוס אותו, וזה יעלה לו את הבטחון העצמי. לפתע השמיים משחירים ונהיים אדומים, וכולנו מפחדים, עדיין בלי לדעת למה. אנחנו נצמדים לצד אחד של המגרש, כשלפתע מתפוצצת בהרים בצד השני של המגרש פצצת אטום ענקית, הכי גדולה מכל חלומות האטום שלי (היו לי בערך חמישה בשנה האחרונה), מלווה בהבזק אדיר של אור. אנחנו רצים, חוצים את המגרש, עוברים גדר, ומגיעים לכביש ראשי, מנסים לתפוס טרמפים. לא מצליחים, עד שחבר שלי מצליח לעלות על אוטובוס, ואילו אני נכשל. הפאניקה שולטת ברחובות. אני מתעורר.

הלילות שלי נמשכים יותר ויותר, נהיים הזויים ולא מציאותיים, הדמיון מתערבב ביום יום, ואני כבר לא זוכר מה קרה ומה לא. מי יודע, אולי הגוף שלי מכין את עצמו לקריירת המשחק הצפוייה לי, אם אצליח בלימודים. ואולי הוא רומז לי - הגיע הזמן לנסות שוב לכתוב, אחרי הרבה חודשים בהם לא יצא ממני שיר או סיפור נורמלי. מה עם התסריט שהבטחתי לעצמי שאכתוב? איפה הם, החלומות? מתעורר מסיוט לסיוט. וחם, כל כך חם.