זה התחיל כמו סרט דל-תקציב וגרוע במיוחד. בצהרי היום, בחורף אירופאי קר, בכיכר הומת יונים, נחתה לפתע צלחת מעופפת. הקהל התחיל לעשות את מה שהקהל עושה הכי טוב, כלומר, הקהל לא ידע מה לעשות בכלל. אנשים שהיו בכיכר התחילו להתרחק בריצת אמוק מהחללית, ואילו כל מי שראה את הנחיתה ושהה מחוץ לכיכר, רץ לעברה כמנסה לאחוז בה, לפני שתחזור לחלל החיצון ותשאיר אותנו כאן, לעוד אלפי שנים של בידוד מאחינו החייזרים. במבט לאחור זה היה נראה לי מטופש, כל האמונה הזו בחייזרים בחלל, ושאנחנו לא לבד ביקום. אבל אז לא יכולתי להביט אחורה, כי עיניי היו נעוצות בחללית.

עמדתי בדיוק בכניסה לכיכר, ולא ידעתי איך להתנהג. היה ברור לי שאני חוזה במאורע היסטורי. אמנם נשמעו כבר בעבר שמועות על חלליות שנחתו באזורים שונים בכדור הארץ, ואף ביצעו ניסויים בבני אדם, אבל מי באמת מאמין למה שהוא לא רואה במו עיניו? וממילא ניסויים בבני אדם הם דבר שבשגרה ואין בכך שום דבר יוצא מגדר הרגיל! היום נהיה לילה. כלומר, לא באמת נהיה לילה, עם כוכבים וירח, שהיה, באותו השבוע, מלא, אלא חשוך כמו לילה, כמו ליקוי חמה בערוץ דיסקברי בטלוויזיה או כמו שטרקטור שעובד ברחוב מנתק בטעות כבל של חשמל וכל הרחוב מחשיך בפתאומיות, לפני שאנשים מתרגלים שוב לאור הטבעי, אותו ניתן לתפוס, חוץ מבאותם מקרים נדירים, רק בסרטים ישנים.

מהחללית הבליח אור בצבע לא מוכר, כלומר, כל הבולשיט הזה שהמדענים אומרים, על זה שהעין האנושית יכולה לתפוס רק סקאלות מסויימות של צבעים, ואני זוכר שכשהייתי ילד היה לי גם ספר כזה, עם ספקטרום בתוכו, שהראו סרגל ארוך-ארוך ורק חלק קטן ממנו הוא מה שהעין האנושית יכולה לקלוט, אבל הוא היה כולו צבעוני, אז לא הבנתי איך אני יכול לראות בספר את הצבע "אינפרא אדום", או "אולטרא סגול" אם באותו הספר כתוב שאני לא יכול לראות אותם בכלל, אבל כל הבולשיט הזה, שלא חשבתי עליו בכלל, לא שינה דבר, כי אני יודע שראיתי צבע שאין לו שם ואי-אפשר לתאר אותו, אבל הוא קיים, ובאותו יום בצהריים, או שזה כבר היה בלילה, כשהכיכר קפאה ורק רעש מכני קבוע נשמע מהחללית, ראינו, אני ועוד כמה מאות אנשים, צבע שלא הכרנו, מחללית שנחתה ישר מסרט משנות החמישים של לפני כמה מאות טובות, כשעוד חשבו שהטכנולוגיה האנושית היא לתמיד.

"אתם הורסים את העולם שלנו". פנה אליי הטיפש.

"אני חושב, שהעולם הזה הוא דווקא שלנו!", התרסתי. אמא תמיד אמרה לי שיש לי פה מלוכלך. אלוהים יודע כמה סבון אכלתי בילדותי כדי לנקות אותו, ולמה תמיד היה צריך עוד. החייזר הגבוה מבין השלושה שלח יד לעבר גופי הקפוא, החזיר אותה חזרה, ואז לחץ על כפתור שהיה לו במכשיר הזה שלו, ושחרר אותי. הזזתי את הידיים וסובבתי את ראשי, וניערתי את הרגליים, אחרי שמונה שעות, לפחות, של עמידה, בזמן שהם יצאו לסיור בסביבה, ירו כל מיני לייזרים על כל מיני אנשים שניסו לרוץ, ו...אה, כן, הפעילו את המכשיר הזה שלהם שמקפיא, אם הבנתי נכון, את כל היצורים האנושיים בעולם. בהתחלה חשבתי, שהם הקפיאו את כל היצורים החיים בעולם בכלל, אבל אז נחתו לכמה אנשים, ואני ביניהם, יונים על הראש, והתחילו לחרבן, וכך הבנתי שיש משהו בגוף האנושי, שהם מסוגלים לשלוט בו. עלו בי כל מיני מחשבות, כמו, למשל: אם האדם התפתח מהקוף, כן? והם שולטים בבני האדם, נכון? אז האם יש להם טכנולוגיה שיכולה להקפיא גם קוף?

"בוא אחריי", אמר הגבוה מכולם.

התחלתי להשמיע כל מיני התנגדויות בצורת "אה" ו-"אי", אבל רגליי סחבו אותי אחריו בכל מקרה לפני שהצלחתי להתנגד. נכנסנו לתוך החללית. הוא הלביש לי מעין משקפיים, מחוברות לכל מיני כבלים, ושאל אותי אם אני רואה את התמונה בסדר. האמת שהתמונה לא הייתה לגמרי מותאמת לעין האנושית שלי, וכך ראיתי את הכל כמו סרט בסגנון אמריקאי, מין פס של סרט בין שני פסים שחורים, רק שהם היו בצבע הלא מוכר הזה, ולא שחורים. הוא לחץ על כפתור משולש, ותוך כמה שניות הכיל מוחי את כל הידע שהשיגו הפולנים במשך אלפי שנות חקר-חלל. לפתע הבליחה בי המחשבה, שאולי לכן כל הפולנים כל כך מנוכרים ומרוחקים - הם פשוט לא רצו להתגלות! המחשבה אמנם הצחיקה אותי, אבל לא כך היה הדבר. הפולנים שראיתי בסרט הם זן החייזרים, ששתל את האנושות בכדור הארץ בערוגות, כמו ששותלים גזר בקיץ, בשביל להנות ממנו באביב.

"אנחנו גוססים", אמר לי עמבה. "לכן חזרנו".

שלושתם היו שייכים לגזע הקדום ביותר שידוע, להם בכל אופן, ביקום. הפולנים. גזע שהקים תרבויות באלף כוכבים שונים, וששמר לו את כדור הארץ למטרות מנוחה סופית ואחרונה. "שמנו על כדור הארץ את בני האדם", אמר לי גמבה, "כי חשבנו שהם יהיו גזע מספיק לא מפותח, בשביל לשמור לנו עליו עד שנגיע לגיל שמונה מיליון שנים ארציות, גיל הפנסיה בפולניה". הם לא האמינו שנצליח להמציא כלים, לפתח את הטכנולוגיה, ולשרוף להם את כל הנפט, שמשמש אותם כמשקה-פנאי פופולרי, כמו גם כדרך להרטב, אחרי אמבטיית חול יבשה.

זמבה היה הגבוה שהוביל אותי לחללית. אחרי כל ההרצאה המייאשת, גם הוא החליט לדבר. "כדור הארץ היה כוכב לא מפותח, לא מתועש, שונה כל כך משאר הכוכבים, וכבר מיליון וחצי שנים, שאני רק מפנטז איך אגיע לפה, אתיישב בין הפרימיטיבים, ואמלוך עליהם". הוא הרים את קולו. "תסתלקו מפה כולכם, או שנצטרך להשמיד אתכם! אני, על הפנסיה שלי, לא מ-ו-ו-ת-ר!". רעדתי.

"איך אני קשור, תסביר לי, יא דביל אחד? אני אמור לשכנע גזע של 13 מיליארד בני אדם לעזוב את הפלנטה שלו? נפלת על אחד הראשים שלך?!". זמבה הופתע מהאגרסיביות שבקולי, בעוד שבפי עלה שוב טעם הסבון, מהימים בהם הייתי אומר מילים דומות כל כך למורה שלי לתנ"ך, עד שסילקה אותי, בתקווה לא להתראות יותר לעולם, ואמא שלי נאלצה לקנות לה חלקת אדמה בירח כדי שתשנה את דעתה, לא לפני שהאכילה אותי "נקה 7" בכמות, שיכולה לרחוץ פיל בוגר, במשך עשרים שנה.

עמבה, גמבה וזמבה נראו חסרי אונים. ראיתי זאת ישר, בעיניהם הכבויות, שהם מאסו במאבקי כוחות, בין עצמם, ובינם לבין אחרים. "אז מה אתם רוצים לעשות?", שאל עמבה את שלושתנו. אני הכי רציתי לשתות משהו. "אולי אני אזמין אתכם לבירה?", הצעתי.

שלושתם נראו כמסתודדים, כשגמבה קפץ ואמר: "מצויין! תוביל".

הגענו לפאב בקצה הכיכר. אחרי קצת שכנועים, הסכים זמבה ללחוץ על הכפתור ולשחרר את הבארמן, שיכין לנו משקאות. אף אחד מהם לא חשד כשאמרתי לו, שאני רוצה "בירת אקונומיקה" לשלושת החברים שלי, בתוספת קריצה מהצד. הוא נתן לי מבט מבין, הכין שלוש בירות מיוחדות ונתן לי בירה משלי. תיכף כשהם שתו, זמבה התעוות ונפל על הרצפה. לקחתי לו את המכשיר וניפצתי אותו. הפאב התעורר לפתע לחיים. התחילו צחוקים וגרעפסים, שנעצרו לפני שעות עם כל האוויר בריאות, שניה לפני שהתפרצו. התחיל שיעול של מעשנים שסיגריותיהם כבר נהיו לאפר בידיהם, ושיחות חולין שכאילו לא נעצרו מעולם.

גמבה נעלם. זמבה היה שבור ומנופץ בפינת החדר, המבחנה שלו חרוכה. עמבה נמרחה על כל החדר, בצבעה הצהוב המזעזע. השלט-רחוק של מערכת הסטריאו החדשה שלי שכב על הרצפה מנותץ. "לעזאזל", הפטרתי. "זו הפעם האחרונה שאני מעשן באנג לפני השינה"