הבלוג שמחשב את קיצו לאחור. יום ועוד יום, ולמרות שכשלעצמם הם חסרי משמעות, הרי שבעוד שלושה ימים יצטברו לכדי ארוע משמעותי: עזיבתי את הבית החם והמעבר לתל אביב. נכון שזה יקרה בהדרגה, הדרגה שתתואר בבלוג. אבל בתוך שבועות מספר, בסיס האם שלי יהיה בתל-אביב, ללא מחשב, עם טלוויזיה מזופתת, מקווה שעם בכבלים, והבלוג שלי יצטמצם משמעותית. אני לא יודע מה תהיה ההשפעה על אהובתי, האם זה יגרום לה לכתוב יותר, או להיעלם ביחד איתי, אבל אני יודע שמבחינתי תסתיים תקופה. אפילו בצבא עידכנתי לפחות פעם בשבועיים, והיו פעמים שיצאתי ל"אפטר" רק כדי לכתוב בבלוג... ועכשיו, משום מה אני מרגיש שהסוף מתקרב.

רגעים כאלו הם משמעותיים במיוחד בעבורי - אלו הפעמים, שקורים לכולנו בחיים, בהם אנחנו מרגישים ש"משהו בחיי עומד להשתנות", כמו שאמרו משינה. כך קרה ב11.9.2001, ב4.11.1995, ובאי-אלו אירועים פרטיים בחיי. כך אני מרגיש עכשיו. אהבתי את הבלוג. הוא נתן לי המון משמעות כשהייתי קטן ובלי אף אחד. הוא נתן לי תחושה שגם אם אמות, יהיה לכולם קצת יותר ממה שראו עד היום. לא אמחוק את הבלוג לעולם. אבל תל-אביב תהיה מפחידה מאוד בלעדיו. רק אני והעט. חזרה לימי פעם. משורר תל אביבי, שחקן הוליוודי, בטלן ברחוב. מה אני ומה אהיה, עוד מוקדם מדי לדעת. טוב שיש את הבלוג.