כולנו נשלטים על ידי תקשורת ההמונים.

במודע או שלא, במתכוון או באקראי, כולנו נחשפים לטלוויזיה, לרדיו, לעיתון. ל"ידיעות" שהן לא יותר ממה שהצנזור הראשי מוכן שנשמע. לפיגועים שמעלים בנו גלי רגש לאומניים ולאומיים. גם גזעיים, כשצריך. הממשלה, "הם", האחרים. האנשים מגבוה. משרדי הפרסום. כולם שוכנים בתוך הראש של כולנו. הקלישאות אותן אנו אומרים, הן לא יותר מדייסת-תוכן מוכנה מראש, השוכנת בראשנו ביחד עם שאריות המחשבה החופשית שלנו. האהבות שאנו חשים, מוקדשות לאידיאות שאחרים רוצים שנרגיש (מתי הפעם האחרונה שנמשכתם לערבייה?), ויותר מזה, בעקבות מה שכתבתי בסוגריים, סביר להניח שרבים מכם חשבו "איכס, ערביה? הן מכוערות!". גם זה חלק מהשפעתה של תקשורת ההמונים על מוחנו.

עליכם להבין, השכל הוא הדבר הכי דינמי שקיים בעולם. כל עולמנו הוא המוח שלנו, תפיסתנו את המציאות. יום אחד תרגישו נסיכים, בפסגת העולם, ויום אחר תרצו להתפוגג ולהיעלם. כל אחד מאיתנו מכיל את העולם כולו בתוך ראשו, ועם האחריות, באה הבריחה ממנה - ההנהגה, המדינה, ההתמסרות המוחלטת לכל מה שאנחנו מכירים כשלטון, וההתנוונות. ההתנוונות פירושה - לתת לאחר לעצב את המחשבה שלי. מה אני אוהב, שונא. איפה אני אוכל, כמה ומתי, ובחברת מי. המבורגר, קולה, צ'יפס. יהודיה, יפה, חכמה. אידיאות שהמוח שלנו כביכול מעצב בעצמו, אבל את התבניות לא פיתחנו - הן הוטמעו בנו מילדות. אודה בלי פחד, שאני עצמי כלוא בתוך כל כך הרבה אידיאות, כל כך הרבה "איך העולם צריך להיראות", עד שאינני מוצא שלווה. הפתרון היחיד שלי הוא תמיד לחפש את הצד הנגדי.

הדוגמה המובהקת בעניין זה היא הבעיה היהודית-פלסטינאית. אבל יש עוד אינספור דוגמאות. בכל קונפליקט בו אנו נתונים, אני מחליטים לפי סולם הערכים שלנו, לפי מה שאנחנו מאמינים בו יותר. אבל מה גורם לנו להאמין יותר? ההבדל בין טוב לרע מוטבע בנו במערכת החינוך הפורמלית של מדינתנו. מי יגיד לילדינו שזה רע להרוג? אם בספרי הלימוד כתוב רק שתפקידם ההיסטורי של הערבים בא"י של לפני קום המדינה, הסתכם בהריגת יהודים, ואם כשחוזר הילד הביתה מדברים בטלוויזיה על "כניסה בפלסטינאים" ועל פיגועים, ורק דרך אגב ממלמלים את ה"רק שיבוא שלום", הרי שתפיסת העולם של הילד, לא תהיה סימפטתית ומבינה לעולם.  כולנו תוצרים של מערכת, הרואה בעצמה כמבינה טוב מאיתנו מה טוב בשבילנו. וכאילו שזה לא מספיק - אנו עוזרים לילדינו להשתחוות לפני אותה המערכת. ההסתכלות על כל מצב מעיניו של הצד השני יכולה לפתור בעיות רבות, תופעות לוואי מסוכנות של ההתנוונות וההתרפסות, ולעודד מחשבה עצמאית.

מצב תיאורטי, ברשותכם. נגיד שהייתם רוצים לשלוט בעולם, לתת לו להתפתח מצד אחד, אך להחזיק אותו קרוב מאידך. לתת לטכנולוגיה לגדול, להטמיע תחושה של חופש חברתי, מיני, מעשי ותרבותי. אבל בעצם, להיות מורי הדרך, לעצב את כל המחשבה לכיוון הכללי בו אתם חפצים. לדעת שבכל רגע אתם יכולים לזעזע את כל המערכות, לפוצץ מוסכמות. לגרום לאנשים לבכות, להתעצבן, למחות, או להתנדף, לשתוק, להשתכר. ועכשיו הגיע הזמן לצחוק - 1984 קרה באמת. הוא נכתב בדיעבד, מחליף שמות, עובדות ומקומות, עושה את עצמו מופרך מספיק כדי שכולם יפחדו ממנו, אבל לא מספיק כדי שיאמינו לו. למה אני מעלה תיאוריה מגוחכת זו, תשאלו? ובכן... כי כך הייתי נוהג אני!

הרי אין אפשרות מעשית לשלוט ישירות בכל בני אדם (באמצעות ה"טלסקרין" המגוחך) - אבל אם אבנה את כולם בצלמי ובדמותי, אחנך - (הכלי החזק ביותר בידי האדם שבעמדת הכוח) אותם שיהיו ממושמעים, "נורמליים", יתקעו את ראש היען שלהם עמוק בחול ויניחו לי, השלטון, "הם", ההנהלה והעובדים, לבנות אותם... הרי איש לא יבין שהוא נשלט. פרולים. כל כך פשוט שאיש לא חשד בכלל. ממי שקרא את הספר - ותענו בכנות, כמה מכם הזדהו עם הפרולים? חשבו "אולי אני כזה?". ברצינות, לא כאפשרות תיאורטית... כולנו צ'חצ'חים, כולנו אספסוף, כולנו חתולי אשפתות. האם ההנהגה היא עולמית או מקומית? האם זה מתואם? המון סתירות יש בתזה שלי, זה נכון. אבל האם אין סיכוי, שאולי המציאות, אותו יצור המעצב את עצמו לפי מצב רוחנו, הכוח האדיר ביותר שלנו, שהוא גם חולשתנו הגדולה, האם לא יכול להיות שכולנו, הפרולים, נשלטים מגבוה, והדבר מוטמע בנו כל כך, עד כי איננו מטילים בכך עוד ספק? אני לא מבקש שתתעוררו, הבועה שלכם יפה מדי, עדינה מדי, שבירה מדי. פשוט תחשבו, אולי "הכוח העליון" עליו כולם מדברים, הוא לא יותר מאשר אדם המבין את המוח האנושי?

ולסיום, עם התעלמות מהתיאוריה הבאמת מאוד מופרכת שלי (אם כי איני משוכנע שלא יתברר שהיא קרובה באופן כלשהו לאמת), עלינו להבין שהמציאות היא באמת עניין של מצב רוח. היא איננה תלוייה במקום או בזמן. כשאנחנו ישנים, העולם - מילולית - חדל להתקיים מבחינתנו. כשאנחנו קמים בבוקר, אנו צריכים שוב לאסוף מכל קצוות מוחנו את ה"עובדות" הידועות לנו על העולם - וזוהי המציאות שלנו. נכון, בלי תקשורת ההמונים, היינו "גזע טיפש", מוטרד מהצרות של עצמו וללא אפשרות מעשית להתפתח. אבל המחיר אותו שילמנו - ניוון, האם הוא השתלם לנו? האם עשינו טעות? האם בכלל הייתה לנו ברירה אלא לבחור להקשיב? לא לי התשובות.

-

פורסם בבמה חדשה ב-10.02.02.

מסתכל אחורה ונדהם מעוצמת המילים שפעם ידעתי.

האמונות שפעם האמנתי.

התמימות שבה גדלתי.

הצבא באמת משנה אנשים...