סוף סוף הרגע הגיע,

עמדתי שם על הבמה עם הגיטרה, רציתי את זה! רציתי את זה כל כך,

נכשלתי.

אני לא יודעת, לאחרונה אני חושבת הרבה על החיים, על הכל

אני מנסה למצוא תשובות, ואז כשאני מגיעה למסקנה המיועדת, הכל מתחיל מהתחלה

ואני מוצאת את עצמי מחפשת תשובות מההתחלה.

תמיד אמרו לי שיש לי קול יפה, וכשאני לבד עם הגיטרה, המוזיקה פשוט נשפכת ממני

אבל ברגע האמת...

הרי כל החלומות שלי מכוונות למוזיקה, ולא יכלתי להתחבר

פשוט שרתי את השיר, ניגנתי את האקורדים אבל זה לא יצא,

אז תגידו, זה בטח חד פעמי, לפעמים זה קורה,

אני לא יכולה שלא לחשוב אולי זה לא בשבילי, אולי זה אף פעם לא היה.

יותר ויותר אני מתחילה לשנוא את עצמי, אבדתי קשר לעולם ולבני אדם

וכשאני כן מנסה לקיים קשר ולחבר אותו מחדש, אני נכשלת.

אני נכשלת עם כולם, עם חברים, משפחה, החבר שלי. המהות שלי היא כישלון.

תגידו רחמים עצמיים, לא אכפת לי, אני מתמודדת עם זה כבר הרבה זמן.

אז המסקנות החדשות שלי הן פשוט להתרחק מהעולם, לשמור מרחק מכולם

ולנסות להתמודד לבד.

אפילו כשאני מנסה ליצור קשר עם חבר שלי, אני מנסה כל כך שזה לא יהיה מרתיע

זה יוצא לי לא נכון, שוב נכשלתי. והוא אפילו בורח ממני, גם לא כבר אין כח להקשיב

נמאס לו, לעזאזל נמאס לו ממני וזה הכשלון הכי גדול שלי,

אם אני לא מצליחה לתקשר עם חבר שלי אז אני באמת כשלון.

אז החלטתי, אני פשוט אשמור על שקט, אין לי יותר מה להגיד לו,

 אי אפשר להכשל אם לא מנסים.

קל מאד לשקוע במחשבות האלו, לשקוע בצער,

כל המצב הזה שאני נמצאת בו עכשיו –

מחכה בחוסר מעש, אני לא יודעת אפילו למה

הרבה חברים שיצאו מחיי ואלה שהתרחקו.

דברים ישתפרו אני יודעת, הם גם יחמירו, את זה אני גם יודעת.