בהשפעת כימיקלים צעקתי על אהובתי, שהיא כמו גפרור - מחפשת את המילה או משפט שמדליקים אותה, נשרפת מהר, ואז יושבת בפינה שותקת ועצובה. לא הרגשתי יותר מדי טוב עם זה, עם איך שהתנהגתי, אבל זה נראה היה כצורך מסויים אתמול. ובכל זאת - היא טוענת שמדובר בדימוי די נכון. אני אומר משהו, היא נדלקת וישר כבה, ואז באור אחרון או כבר בחושך מוחלט, אני מואשם בפשעים הקטנים שלי, והיא בחטאים שלה. זהו, זה מה שיש, אבל כדי לפצות את עצמנו על עוגמת הנפש, לפני השינה, עשינו Show Down של קללות, אני אותה והיא אותי, מכל הלב, שופכים הכל ונקרעים מצחוק. זוהי אהבה, אם כן. אחת מצורותיה, לכל הפחות. טוב היה סוף השבוע. והיום שוב לימודים, שוב תל-אביב, והפעם - מפסיד משחק של מכבי חיפה. הראשון שלא אראה העונה. נו ניחא, אולי לפחות ינצחו.