הללויה, סוף סוף דברים מתחילים לזוז, כמה חיכיתי ליום הזה!

אולי אני מתלהבת יותר מעל הראש שלי (באנגלית זה נשמע יותר טוב)

אבל אז מה! אז מה! גם לי מותר כמה טיפות של אושר, בין כל ים הדמעות.

החיים קצרים מדי, לעזאזל קצרים מדי.

כולנו יודעים את זה, אבל שוכחים את זה בקלות רבה מדי.

הייתי כל כך שקועה באומללות שלי, וכמה שאני אומללה, וכמה שהעולם מאמלל. בו הו.

אלוהים עדי לא אשמיע עוד מילת התבכינות אחת בבלוג זה לעולם (אני לא מאמינה באלוהים)

זה לא שהחיים שלי כאלו מדהימים.

עדיין אין לי עבודה.

עדיין אין לי דירה.

עדיין אין לי להקה.

עדיין אין לי מטרה.

טוב נו, לא דבר חדש, מה הטעם לבכות?

הבעיה שלי היא שאבדתי את הצחוק וההומור בתוך האומללות שלי.

צריך פשוט לצחוק על העולם, לזרום, אם משהו מדכא, פשוט לחייך, אתה עוד חי!

כתבתי על שלט גדול את המילים פשוט לחייך, כך שכל בוקר שאני מתעוררת יהיה לי תזכורת.

נ.ב המחשב של חברי האהוב קרס ולכן לא יוכל לכתוב בבלוג לזמן מה.