כרוב אזרחי ישראל, אני לא מרוצה מהשלטון הנוכחי. בראש הממשלה עומד גנרל שְׂבַע-קרבות, ובמשרד האוצר - קפיטליסט {בעל שורשים אמריקאיים} שְׂבַע-מזון. שני האנשים המשפיעים ביותר במדינה אינם אהודים עליי כלל ועיקר. שניהם חותרים להשגת מטרות מדיניות, אך חתירה זו מתקיימת מתחת לעניין החברתי. ההצגה המגמתית של "המצב הבטחוני" כמטרה העיקרית, מערערת את עצם קיומה של המדינה כיישות יהודית סוציאלית, שלשמה בעצם הוקמה. אנשי החזון שבנו את המדינה בכפות ידיים מיוזעות ואחרי אירוע מחולל כמו השואה, יושבים עתה, זקנים, בבתיהם מוגפי התריסים, מצקצים בלשון ומדליקים טלוויזיה כדי לשכוח. הם מאוד מעודכנים בחדשות, פשוט כבר אין להם מה לומר. שאלו כל זקן ברחוב, שאלו את סבא שלכם, שאלו כל אדם שיכול לחשוב בשביל עצמו - למה הקים את המדינה הזו? מה הייתה מטרתו? ויאמרו לכם כולם - למען העם היהודי, למען המשך הדורות, למען... למעננו. המדינה הזו הוקמה בשביל שבניהם ובנותיהם של ניצולי השואה, של מוכי הגורל, יוכלו לחיות כשווים בין שווים. לחיות באהבה. שנות השישים התחילו כבר ב48', כשיצאו כולם במחולות של שמחה ואהבת מולדת ואהבת האדם. רק שמשהו השתבש. משהו נשכח.

את מחפשי הזדמנויות, אופרטוניסטים, בשפת העם, אנו רואים מאז ומעולם. כשעשיו מכר ליעקב את הבכורה תמורת נזיד עדשים, כשקין הבין כמה קל יהיה לרצוח את הבל כשאיש אינו מסתכל, כשארה"ב קנתה את אלסקה תמורת כמה מליוני דולרים, על כל הנפט שגלום בתוכה. בעסקים הדבר פשוט מאין כמוהו - קח משהו שאתה יודע שיצטרכו, תחת חסותך, הפוך אותו לשלך - והרווח. מעשי בעלי העסקים נחשבים לגיטימיים מבחינת החוק, שהרי יש להם עורכי דין מליונרים שעובדים עבורם ומחפשים כל פרצה אפשרית בחוק היבש, הכתוב שחור על גבי לבן, כדי שיוכלו להמנע מלשלם משכורות, מלתת תנאים בסיסיים, מלאפשר לעובדיהם להתפרנס בכבוד. כסף נהיה העיקר - ואנשים למכשול שמפריע להשיג אותו. בעלי חברות כל כך מפחדים להתחלק בשלל, שהם יעשו הכל כדי להמנע מכך. וכך הגענו לשביתה. אני שונא את השביתה כי אין לי כדורגל. אני שונא את השביתה כי היא מרגישה תקועה, באמצע החג, באמצע החיים שלי. אבל אני יודע, באותה הנשימה, שהיא הכרחית - הגענו למצב שאנשים חנוקים, שאין להם כסף לחגוג את ראש השנה בכבוד, שאין להם אוכל לילדים שלהם (לחם מעופש עם קצת גבינה לבנה זה לא אוכל, ביבי!), שמתחנכים בבית הספר שהמדינה שלהם שוויונית, ושיוצאים לרחוב ושונאים את בית הספר שלהם על שקרנותו. מה הפלא שכולנו מרגישים שמשקרים לנו, שמסתירים מאיתנו את האמת, הרי מעולם לא ראיתי חבר כנסת שלא השמין, במהלך 4 שנות ישיבה במזגן, עם סנדוויצ'ים על חשבון ההורים שלי ושלכם. המדינה שלנו מתדרדרת כי לאף פוליטיקאי לא אכפת, ולאלו שכן אכפת, אין את היכולת להשפיע. מסרסים אותם, זורקים אותם לאופוזיציה, מצמצמים את החשיפה התקשורתית לה הם זוכים, אונסים אותם לקבל את המשכורת שלהם ולחייך יפה יפה לסרטי תדמית של משרד החוץ.

הגיע הזמן שנחליט לאן אנחנו רוצים להגיע. הגיע הזמן שכל אדם ישב עם עצמו ויחליט מהו החזון שלו לגבי המדינה שלו. טעות היא לחשוב שאת החזון נשאיר לפוליטיקאים, כי זוהי בחירתם המקצועית ודרך החיים שהם בחרו בה, ושאנחנו צריכים להתעסק רק ביום-יום ולפרנס את ילדינו בהצלחה. כסף הוא דרך ליצור היררכיה, אמצעי נלוז שנגזר מהאימפריאליזם של מאות קודמות. נכון, זה מצליח. אנשים נהיים כנועים, מוותרים על מאבקים שאין להם סיכוי בהם, בשביל לתת אוכל ובגדים לילדיהם. אבל בסופו של דבר, על תחושות המירמור והזעם, לא יצליח איש להתגבר. המהומות בארגנטינה לפני כמה שנים הן דוגמה מצויינת, לאן מדינת ישראל עלולה להתדרדר, אם לא ננסה להגשים חזון. אם ניתן לבני העוולה הקפיטליסטים לנצח, להפריט ולתת כוח לכל מעסיק-בשקל לנצל את עובדיו, המדינה תגיע למצב שבו ל10% יהיה הכל, ול-90% לא יהיה דבר. אנחנו צריכים לשבת עם עצמנו ועם חברינו ולחשוב איך יוצאים מזה - מה הדרך שלנו, האם אנחנו רוצים לנסות ולתקן את דרך הסוציאליזם על פיה הוקמה המדינה, האם אנחנו רוצים לשאוף לשוויון הזדמנויות, תוך החלשת האופרטוניסטים וחיזוק עצמנו, חינוך לאהבת המולדת ואהבת אדם, או שמא אנחנו מעוניינים בחזון של ביבי, בו כל אדם דואג לעצמו (לביבי עצמו אין מה לדאוג, הוא כבר מסודר כלכלית לכמה דורות טובים), וצוותיות זוכה ללעג ולהשפלה? אולי יש חזון ביניים, דרך אחרת לנהל את המדינה? אולי צריך באמת לתת לאדם אחד {לי} את מפתחות המדינה, ולקבל אותם חזרה, כך או אחרת, בעוד כמה שנים טובות {...ולא מדובר פה בקומוניזם, חלילה!...}, מדינה מתוקנת, שוויונית, שבה כולם חיים בכבוד, ואיש אינו ממורמר, מעבר למריבות שכנים וכמה מעשי פשע קטנים ולא משמעותיים... אי אפשר להלחם ברוח האנושית. אבל אפשר לעצב אותה. ואני חושב שגם כדאי.

ניסיתי להחזיר את המכשיר שקיבלתי בעודי בצבא, במסלול "יותר" {יותר כסף להם}. הגעתי במיוחד לעפולה, לסניף שלהם שם, וביקשתי להחזיר את המכשיר. לקחתי את תעודת השחרור וקיוויתי לגמור עם זה עוד היום. את המנוי על המכשיר עשיתי במרץ השנה. מה מסתבר? אפשר להחזיר את המכשיר רק שנה אחרי שקיבלתי אותו. משמעות: לדבר דקת שיחה אחת בחודש, או לשלם 20 ש"ח על אי-דיבור-דקה-בחודש. נדפקתי? בלשון המעטה. מפתיע? בהחלט לא. חברות הסלולר פשוט משתייכות לקבוצה האיכותית של חברות המונופול, כשהתחרות ביניהן היא בדיחה עצובה. אני חושב שרק בישראל יכלו לחשוב על הרעיון, שבתחרות לא חייבים להוריד מחירים אחד נגד השני, אלא אפשר להעלות אותם בתיאום מוצלח מאין כמוהו מאחורי הגב של משרד התקשורת. כך נוספים עוד ועוד תשלומים לא הכרחיים, על שירותים לא נחוצים, העיקר שלהם יהיה עוד כסף.

למרות שמדובר במשאלת לב בלבד, אוכל רק לומר שלא הייתי מתנגד אם מישהו ישרוף את כל סניפי החנויות של כל חברות הסלולר, ויביא להם נזקים כלכליים כל כך חמורים, שמנכ"לים יאלצו להתאבד, וילדיהם יצטרכו להגיע ברגל לבית הספר, ולא בפורשה הפרטית עם הנהג הצמוד עד שהם יגיעו לגיל 17, אז יהיה להם רשיון נהיגה (בלי תורים, כמובן, אבא כבר יקמבן אותם במשרד הרישוי). אם מישהו מתנדב לתקוע כדור בראש לכל עשיר-על-לא-עוול-בכפינו, כל קפיטליסט וכל שודד אקראי שמחתים אותי על חוזה ולוקח את המעט שיש לי, מי שמוכן לתת קצת ממאגר חומרי הנפץ שלו לפוצץ איזה חברה עשירה שמנצלת את עובדיה ביחד עם אזרחי המדינה, בבקשה, שיעשה כן. כל הרצון שלי למרוד מתפרץ החוצה בשצף, רוצה להשאיר אחריו שובל של גופות חרוכות ומבנים שרופים, סטייל "מועדון קרב", אך יסתפק גם בהחזר כספי מלא.