בהשפעת כימיקלים צעקתי על אהובתי, שהיא כמו גפרור - מחפשת את המילה או משפט שמדליקים אותה, נשרפת מהר, ואז יושבת בפינה שותקת ועצובה. לא הרגשתי יותר מדי טוב עם זה, עם איך שהתנהגתי, אבל זה נראה היה כצורך מסויים אתמול. ובכל זאת - היא טוענת שמדובר בדימוי די נכון. אני אומר משהו, היא נדלקת וישר כבה, ואז באור אחרון או כבר בחושך מוחלט, אני מואשם בפשעים הקטנים שלי, והיא בחטאים שלה. זהו, זה מה שיש, אבל כדי לפצות את עצמנו על עוגמת הנפש, לפני השינה, עשינו Show Down של קללות, אני אותה והיא אותי, מכל הלב, שופכים הכל ונקרעים מצחוק. זוהי אהבה, אם כן. אחת מצורותיה, לכל הפחות. טוב היה סוף השבוע. והיום שוב לימודים, שוב תל-אביב, והפעם - מפסיד משחק של מכבי חיפה. הראשון שלא אראה העונה. נו ניחא, אולי לפחות ינצחו.

בחלום שלי מככבים מקדונלד'ס, בחורה ערביה ואביה, אהובתי ואני, מישהו זר ועוד שני חברים שלי. בתחילת החלום, אני ואהובתי באמבטיה, כשלפתע הדלת נפתחת ושוטרים מפרקים את הקיר מאחורי האמבטיה, ויש שם מעין פתח שמוביל למסדרון, בקצהו אני רואה מרחוק חדרים. מסתבר שהם מצאו כתמי דם. אני ואהובתי תופסים את הרגליים ועפים מחדר האמבטיה המקולל. מאוחר יותר, אחרי שהולכים השוטרים, נעלמים האבא של הערביה והזר. ודקות מאוחר יותר נעלם גם אחד החברים שלי, וכולנו מתחילים לפחד. אנחנו מסתובבים במקום, שנראה כקניון נטוש עם המון חדרים נסתרים, ולאט לאט החברים מתחילים להיעלם. אני מחליט לקחת פעולה - מצייד את הערביה בפנס, את אהובתי במקל, את עצמי אני מכין בעיקר נפשית, וחבר נוסף שלי נבחר להיות המאסף (כשהערביה מובילה את השיירה), חילקתי מספרי ברזל ופקדתי להגיד אותם בקול רם ברגע שיש חושך.

כשאנחנו פוגשים את הזר, עם שיער קצוץ כחול, אף אחד לא סומך עליו שהוא מנסה לעזור לנו, וכך אנחנו הולכים לעבר המסדרון שבו המשטרה מצאה את הדם. כשאנחנו מגיעים לשם, אנחנו נעים, כל השיירה, לעבר קצה המסדרון. בקצה המסדרון ישנן הרבה דלתות, וכל מיני מדפים. על אחד המדפים אני מוצא מין חומר לבן-ירוק ועליו כיתוב, לא זוכר כבר מה היה כתוב, אבל הנחתי את הבקבוק {מבחנה משולשת} חזרה במקום, ונכנסתי לחדר שנראה היה מואר, לפי פס האור מתחת לחריץ הדלת. הזר עקב אחריי מיד, וכך יצא לי לגלות את האבא של הערביה בתוך שמיכה, בהתחלה חשבתי שהוא מת, אבל הוא היה חי לגמרי. הוא ראה אותי ותקע בי מבט של טירוף, מבט אותו פירשתי כ"או-או, זה הסוף שלי", וברחתי החוצה מהחדר. מסתובב אנה ואנה, לא רואה את שותפיי בשום מקום, כשלפתע הרגשתי נוזל נשפך עליי מאחור. הסתובבתי וראיתי את האבא של הערביה מסתכל עליי ומחייך. "מה זה?" שאלתי, והוא הסביר לי שמדובר בסם שינה חזק במיוחד, מנה כפולה בשבילי. לקחתי את הבקבוק שאני מאתי מהמדף, ושפכתי עליו חזרה. הוא ברח ממני בפאניקה, ואני הספקתי לחזור היתה לפני שסם השינה השפיע, לבד אבל פחות מפוחד, הלכתי לישון וקמתי {במציאות} היום בבוקר, תוהה אם אמת או רק חלום.

כוס אוחתוק יום כיפור.

קמתי בבוקר עם כאב ראש. כבר שלושה לילות שהחלומות שלי מדהימים אותי ביצירתיות, באורך, באפקטים. עברתי מסרטי סטודנטים לסרטים הוליוודיים. הכל כל כך חי ועשיר, כל פרט, מוזר ככל שיהיה, נראה הגיוני בחלום. אבל כשאני מתעורר, קורה הבלתי נמנע: במפגש בין מציאות לדמיון, מנצחת המציאות, ואפרוריותה מכבידה עליי כמשא שאין לשאתו, ובכל זאת נשאר על גבי. קמתי בבוקר ופקחתי עיניים במיטה ושאלתי את עצמי, "מה יש לי לעשות היום?". וחוץ מעיתון וסיגריות, שום מחשבה לא עלתה לי לראש. לא לנסוע, לא לחזור, לא לחפש עבודה, מגורים, משמעות, בתל-אביב או מחוץ לתל-אביב. קמתי בבוקר מודע לכך שחלום הוא חלום, ומציאות היא מציאות, והם לעולם כמעט אינם משיקים זה לזה. קמתי בבוקר בתחושת כשלון-חיים, כאילו הנה כבר התחלתי לסכם לאחור את כל שנותיי על הכדור, ואין, ולו דבר אחד, שאני מרוצה מעצמי בגללו. הכל פוקסים ומזל ו-Twist Of Fate, כמו שהגדיר את זה המלך {בוב דילן} הגדול.

"...עכשיו אני נוסע חזרה,

אני חייב להגיע אליה, איכשהו.

כל האנשים שהכרנו בעבר, הם אשליה בשבילי עכשיו.

חלק מתמטיקאים,

חלק נשות נגרים.

לא יודע מתי זה התחיל,

לא יודע מה הם עושים בחייהם.

אבל אני  עדיין על הדרך,

הולך לעבר ג'ויינט נוסף.

תמיד הרגשנו אותו הדבר,

אך לא מאותה נקודת המבט...

מסובך בעצבות"

{Tangled Up In Blue - Bob Dylan}