בס"ד ובהשתדלותינו

איזה כיף זה ראש חודש.

יותר מזה, איזה כיף זה ראש חודש אלול.

אלול תמיד היה החודש האהוב עלי. האווירה, השופר, ה'לדוד ה' אורי וישעי', הכל.

וזה לא משנה איך אומרים אותו, במלעל או במלרע, הוא תמיד ישאר אלול. כמו בבלי סודות: "מה זה? איך אפשר לקרוא את זה?? אהה.. אלול נשאר אלול"

בימי התיכון המחברות שלי באלול היו מלאות חיפושיות. פשוט למדנו שאלול = חיפוש בשפה כלשהי, ואם מעבירים את הנקודה שמעל ה-ש' מצד שמאל לצד ימין, יוצא חיפושית בלי 'ית'. חיפוש. כמו שוש. ולכן בצידי המחברות היו המוני חיפושיות אדומות עם נקודות. חמודות כאלה. קטנות.

בחודש אלול מתכוננים לחיים החדשים. החיים שאחרי. קצת כמו "ממחר אתחיל דיאטה" רק הרבה יותר איטי, תהליכי ובטוח. עושים הכנה נפשית של חודש לדיאטה הזאת. מתכוננים אליה, מצפים לה, רוצים אותה. חודש שלם רק חולמים על החיים שאחרי יום כיפור. החיים שיהיו בשנה הבאה. אז כבר עכשיו מתחילים להתעלות ולהיות טובים יותר. כבר עכשיו מתחילים לחפש את עצמי ולהתחבר לעצמי, כדי להצליח לשפר את עצמי ולהצליח בשנה הבאה, עם מה שלא הצלחנו אף שנה.

זה מדהים איך גם כשכבר לא נמצאים במסגרת חינוכית כלשהי, האוירה האלולית נופלת עליך. זאת כבר השנה השניה שלי בחוץ. בשנה שעברה זה היה מאוד קשה. השנה לפחות יש לי עם מי להאחז ולהתגבר על הקושי. ברוך ה'.

ואם כבר הגענו לנושא הזה, אז אלול זה כמו החודש שלפני החתונה. כשאתה חולם על החיים שאחרי. על החיים החדשים האלה, שהולכים להיות עוד חודש. משפחה חדשה. בית חדש. הכל חדש ושונה.

אז יש הבטחות כאלה: בחיים החדשים אתפלל כל יום. בחיים החדשים אהפוך את השבת שלי ליותר חוויתית. בחיים החדשים אהיה רגוע ושליו, לא אנוכי ואגואיסטי, יותר נוח לבריות, רחמן ורגיש. בחיים החדשים אהיה אדם טוב יותר. הרבה יותר.

כי סוף סוף אני לגמרי אדון לעצמי. סוף סוף יש לי משפחה שאני בחרתי. סוף סוף אוכל לצייר לי את חיי כמו שאני רוצה. כמו שחלמתי.

ואז מגיעים ראש השנה ויום כיפור. ומרגישים כל כך לא מוכנים.. כי מי אי פעם הרגיש מוכן ביום בראש השנה וביום כיפור?! וזה ממש קטע, כי ככל שמתכוננים יותר ככה מרגישים פחות ופחות מוכנים. כמו מי שלומד יותר וככל שהוא לומד הוא מבין כמה שהוא לא יודע..

אז משתדלים. באמת שמשתדלים. וכשיוצא ראש השנה שמחים שיש את עשרת ימי תשובה להתכונן בהם. מעיין השבוע שבין מועד א' למועד ב' שבו מבטיחים לעצמך שהפעם אני אחרוש את החיים. אבל כשמגיע יום כיפור שוב מרגישים לא מוכנים. וחולמים טיפה בתפילה, ומנסים, פה, שם.. מתפילה לתפילה מבטיחים שבתפילה הבאה אהיה טוב יותר. יש 5! זה המון..

ובנעילה.. בנעילה פשוט בוכים. כי פספסתי את היום המיוחד הזה. היום שבו אני מתנקה מכל חטא כדי להתחיל את השנה החדשה הזו, את החיים החדשים האלה בדף חלק ולבן. והנה, פשוט פספסתי את ההזדמנות להתנקות. פספסתי את המשמעות של היום. איך אתחיל ככה מחדש?!

טוב, לא נורא. מחר זה ההתחלה האמיתית. עד עכשיו זה היה רק הכנה להתחלה. מחר באמת מתחילים.

אז קמים בבוקר, עוד מעט סוכות. מתפללים, שמחים, עם עוד בדל התרגשות מיום כיפור...

וזהו

החיים שוחקים

ולאט לאט חוזרים ללפני אלול.

ליומיום המעיק הזה

לאדם שהייתי

קודם.

?!

האמת שזה לא כל כך נכון. לא לגמרי חוזרים להיות מי שהייתי קודם. משהו קטן משתנה לתמיד.

נ.ב

"... ויהי החודש הזה, סוף וקץ לכל צרותינו.."

בבקשה, תשמרו על עצמיכם בכבישים.

כמה עוד אפשר?