הלב כואב, בוכה, מדמם.
כל מה שורצים זה לשבת ולבכות. אפילו המילה "למה" כבר איבדה את הטעם שלה, והפכה לדהויה בפינו.
מבחנים? זה סתם.. הכנות? לא באמת.. בואו פשוט נעצור הכל. נדחה מה שאפשר לדחות, ונתכנס באבל הלאומי המשותף שלנו. נבכה ביחד. נשיר שירים עצובים ביחד. די. אכלנו מספיק. עכשיו צריך לנוח ולחבוש את הפצעים.
את מנסה להיות רציונאלית. להגיד לעצמך שאת חייבת ללמוד כי זה יעזור לך בעתיד. לך ולכל עם ישראל. מקצוע שכזה- מי ילמד ויעבוד בו אם לא את?
אבל זה קשה וכמעט בלתי אפשרי. נראה פתאום כל כך סתמי ולא חשוב. כל כך קטן לעומת מה שקורה כאן..
"עם ישראל חזק. אנחנו חזקים!" אני מזכירה לעצמי. הם לא מתו סתם. לא סתם אנחנו דואגים ולא מצליחים להתרכז. יש לנו מטרה- לחיות במדינה שלנו בשקט. בלי פחד תמידי, בלי שונאים שמנסים להתנכל לנו- רק כאלה ששונאים אותנו בלב. בלי לעשות כלום עם זה. בכל מלחמות ישראל היו הרוגים. בכל המלחמות המשיכו הלאה ונלחמו גם לאחר ההרג, ורק בסוף המלחמה כולה נפנו להתאבל.
מלחמה זה דבר רע- אין ספק. אף אחד לא אמר אחרת. אף אחד לא אמר שזה כיף או שזה התכלית שלנו- ממש לא. אבל היא גם בלתי נמנעת. זה כואב, זה עצוב, זה לא כיף, אבל זה הכרחי. ואנחנו ננצח. אנחנו חזקים. אנחנו ישרים. אנחנו תמימים. אנחנו טובים.
בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם, וחוץ מכמה אנשים בתחנה המרכזית אתמול, אנחנו מפגינים אחדות מאוד גדולה.
ומה עם ההכנות שתוכננו להיום? נמשיך איתן, ונתפלל עמוק עמוק בלב שיום יבוא, כשהילדים שלנו יהיו כבר גדולים, ולא נצטרך לדאוג להם כל כך. מן הסתם עדיין יהיה צבא, אבל שיהיה לאימונים בלבד. בלי קרבות, מלחמות ומבצעים. רק ליתר ביטחון כזה.
רבונו של עולם, שמור על חיילינו היקרים והאהובים. בבקשה ממך..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הבלונדה