בס"ד ובהשתדלותינו

פעם החיים היו הרבה יותר פשוטים.

אדם קם בבוקר, בוחר מקצוע, לומד אותו או מתמקצע, עובד, מתקדם ויוצא לפנסיה.

בלי יותר מדי מחבות,בלי יותר מדי הרהורים. זה אני, זה המקצוע שלי. נעים מאוד.

והיום?

היום כל אחד צריך דבר ראשון למצוא את עצמו. אח"כ ממשיכים בלחשוב על המהות, התכלית, ומה אני רוצה לעשות עם חיי בעולם הזה?

והאופציות כל כך רבות ומגוונות, והכל כל כך מושך ומעניין. כולם רוצים להיות משהו, מישהו. להיות הכי טובים ולמצוא את התחום הייחודי שהכי מתאים להם.

כל אותן פעולות בני עקיבא של מה תכליתי בעולם? מה המטרה לשמה הגעתי? כולם היום חושבים על זה. כולם.

אולי לא במילים האלה ובשפה הזאת, אלא יותר בכיוון של "מיצוי עצמי", "הגשמה עצמית", הקודקוד של מאסלו וכו'..

אז מתחילים משהו אחד, מפסיקים, מתלבטים, מתחבטים ובסוף ממלצרים. 

ונופלים למשברים, משבר גיל ה40 וה50. נוסעים להודו לחפש תשובות, משגעים את כל העולם,

וכל כך מבולבלים.

כל כך.

אז איפה זה פוגש אותי? (וואי, איזה שאלה זדונית..)

התחלתי תואר, הפסקתי ועברתי לתואר אחר. מסלול החיים שלי נראה לי כל כך נהיר ובהיר. ברור כמש וצלול כמים. כיווננתי את עצמי ממש במדוייק. סיימתי את התואר בשעה טובה, ורציתי להתחיל לעסוק במה שתמיד חלמתי.

ואז הגיע השבר.

פתאום נכנסו למשוואה משתנים שלא התחשבתי בהם בחישוב המסלול הראשוני: ילדים, משכורת, כוחות נפשיים ולו"ז עמוס.

בלב כואב ושבור הלכתי לעבוד באותו מקצוע אבל בתחום אחר. שונה מאוד. 

האמת שבכלל לא תיכננתי להגיע לנקודה הזאת, וכרגע אני מאוד מבולבלת. לא, לא לזאת הייתה כוונתי, ובכלל, זה לא מתאים לי, זה לא אני. אינני מממשת כך את כישרונותי או ממצה את יכולותיי.

נראה שהגיע הזמן לחשב מסלול מחדש, תוך התחשבות בגורמים הנוספים שלא התחשבתי בהם בחישוב הראשון. משמע- עוד כמה שנים לחזור לחיפוש ולבירור, כשהפרנסה תהיה פחות בדוחק ונוכל להרים קצת את הראש מעל המים.

ופתאום, פתאום כל הדיבורים על המשמעות והתכלית בעולם חוזרים אלי. לא סתם אני ילידת אלול, מחפשת. מחפשת משמעות.

ואותה תפילה יפה חוזרת אלי, עטופה בכלי לבן, כאובה מהווידוי הארוך שעשתה עכשיו, מגיעה הישר מלבו של רבא וממחזור יום הכיפורים:

אלוהי,

עד שלא נוצרתי איני כדאי

ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי

עפר אני בחיי, קל וחומר במיתתי

הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה

אולי לא הבנתי נכון את התפילה, ואת פירוש הרב קוק עליה:

כל אותו הזמן הבלתי מוגבל שמעולם עד שנוצרתי, ודאי לא היה דבר בעולם שהיה צריך לי.

כי אם הייתי חסר בשביל איזו תכלית והשלמה הייתי נוצר, וכיון שלא נוצרתי עד אותו הזמן הוא אות, שלא הייתי כדאי עד אז להבראות, ולא היה בי צורך כי אם לעת כזאת שנבראתי, מפני שהגיעה השעה שאני צריך למלא איזה דבר להשלמת המציאות. ואילו הייתי מייחד מעשי אל תכלית בריאתי הנני עכשיו כדאי, אבל כיון שאין מעשי מכוונים לטוב התכלית הרי לא הגעתי אל תכלית בריאתי, ואיני עדיין כדאי כמו קודם לכן. 

אולי לא הבנתי את זה נכון. אולי הכוונה היא לא לחפש את מה שהכי צריך, מה שהכי יגשים את כישורי ויחולל את השינוי הכי גדול שביכולתי לעשות? אולי לא צריך לחשוב כל הזמן על הצורך שצף בעולם וגרם להגעתי? אולי צריך להפסיק לחפש, לחשוב, להתאמץ ואז ליפול לים של תסכול ואכזבה?

אולי מה שצריך לעשות זה פשוט להרפות, פשוט... להנות?

אולי, אבל אולי, כשאפסיק להיות גאוותנית ולחפש את הצורך המיוחד לי, הצורך ימצא אותי? 

ואולי אין חובה כזאת להשאיר חותם איתן בעולם? אולי צריך פשוט לקבל את האפשרות הלגמרי סבירה הזאת, שאחרי 120 כשאסתלק מהעולם לא יהיה איש מלבד משפחתי וחבריי הקרובים שידע על קיומי?

זה לשנות את כל החשיבה, את כל ההסתכלות.

זה לא סתם לחשב מסלול מחדש, זה להתחיל את התרגיל מהתחלה.

שיהיה בהצלחה.

החיים

שלמה ארצי ומוקי 
מילים ולחן: שלמה ארצי


החיים, הם לקחו אותי 
הם לקחו אותי 
לכל מקום איתם 
בחנות התקליטים 
הם היו לי שיר קטן 
אני לא עובד 
רק עומד ומקשיב בשקט 
ללו ריד מדהים 
ואחר כך זז עם יצר הנדודים 
הנדודים 

החיים, הם לקחו אותי לכל מקום איתם 
בחנות התקליטים 
הם היו לי שיר קטן 
אני עומד ומקשיב בשקט 
ללו ריד, מדהים 
ואחר כך זז עם יצר הנדודים 

החיים, מה לעשות איתם? 
שאלתי, לא ענית 
שחקנית נשמה שלי 
את היית כל כך זמנית 
בגשמים שוב הבטחתי להגיע לביקור 
סוף הקיץ אני עוד לא יודע כלום 

בייבי בייבי שם צעקתי 
החיים או החיים 
שם למעלה עננים 
ואנחנו עניים 
בייבי בייבי שם צעקתי 
כשענית לי ממרחק 
נהייתי מיליונר ליום אחד 

החיים על כבישים המובילים לעיר שונה, לעיר גדולה 
בין אלפי מכוניות שם חיפשתי גאולה 
איזה שיט מושחתים שתו אותנו בקשית 
ורק את רצית להיות ציפור חופשית 

בייבי בייבי שם צעקתי... 

החיים, המציאות, הסבלנות לקבל את עצמי 
להיות אחר 
ועוד כמה תשובות כמו תתגבר, תתגבר! 
אני לא נלחם רק עובר חוזר 
אני כמו כלב על דלת ביתך שומר 
נאבק בעצמי, אבל לא נכנס יותר 

החיים, גאונים לא לא ידעו לחיות אותם 
זה גדול עלי גם כאן בתוך החדר הקטן 
לפעמים אני מדמיין אותי מסיר את נעלי אצלך 
ונרדם כל החיים במיטתך 

בייבי בייבי שם צעקתי...