שנה חדשה הגיעה לעולם. עים ריח חדש ואווירה חדשה.
שנת תשע"ד. וואוו. איזה שם.
והנה אנחנו, האנשים הקטנים. ממשיכים לחיות את שגרת חיינו כאילו כלום לא קרה. כאילו לא התחילה לה שנה חדשה. כאילו אנחנו לא שניה לפני יום כיפור.
מה יש לי להגיד על צום גדליה?
יש בכלל מה להגיד? או שנשאר רק לשתוק, מבויישים ממה שקרה שם. מכך שהיינו רגע לפני התאוששות ופתאום הכל קרס. נפל. התמוטט.
זה צום קשה, צום גדליה. זה צום שתמיד גרם לי לחשוב על עצמי. להרגיש רע עם עצמי. בניגוד לצומות האחרים שהיו גורמים לתודעה ציבורית קשה, כאן זה פוגש אותי אישית.
כאילו משא העם כולו תלוי על כתפי. מה שכמובן לא מדוייק בכלל...
עוד שבריר שניה יום כיפור. מי היה מאמין שכבר עברה שנה. מה נעשה ביום כיפור? איפה נהיה? זאת שאלה קשה. נראה. מה שיהיה יהיה...
והנה, נגמר לו עוד פוסט רייקני וחסר תוכן. שיהיה יום טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הבלונדה