איך שפתחתי את הבלוג הייתי בטוחה שברגע הראשון אני אעדכן אותו.
אבל לא, לקח לי קצת זמן. היו דברים שגרמו לי לקחת פסק זמן.
לפני כמה ימים, כשביקשתי מאימא שלי להקפיץ אותי לעבודה,
לבשתי בגדים צמודים. וזו הייתה טעות חיי.
אימא שלי הסתכלה עליי בשוק ואמרה לי שרזיתי נורא.
אח"כ באוטו היא בכתה. אימא שלי. אימא שלי בכתה, בפניי.
היא אמרה לי שאני חשובה לה וחובתה לדאוג שאני לא מזיקה לעצמי.
מכרתי לה עשרות סיפורים שלא נראה לי עבדו בשיט.
אז כל פעם שהייתי בבית והיא ראתה אותי לכלכתי צלחת באוכל ועשיתי כאילו אכלתי וכו',
ובארוחת שישי התפרעתי והתנפלתי על האוכל כמו בימים הטובים ההם, הא?
והיא כתבה לי מכתב.
שהיא רואה שאני לא אוכלת ושהיא אוהבת אותי ובלה בלה.
וביום חמישי הלכתי למסיבה, וחברות שלי הסתכלו עליי וגם היו בשוק.
וגם הן בנות שמסוגלות ללכת לאימא שלי. ילדות צופים, נו.
כאלה שבאמת אכפת להם מהעולם.. או לפחות מראים כאילו אכפת להם בצביעות איומה.
וכן, גם אני חלק מאלה שכל הזמן טורחים להגיד כמה הצופים נפלאים כשהכל מלא חרא.
חרא אחד גדול.
אני צריכה להיזהר,
ואני צריכה להפסיק להראות לכולם כמה רזיתי.
פוזות לא עוזרות לי, במיוחד אם ילכו להכניס אותי לאשפוז בסוף או להצמיד לי משהו.
קראתי הרבה סיפורים של פרו אנות, גם לשעבר, וגם באתר ההוא של אנטי-אנורקסיה.
כתבו שם כ"כ הרבה שהכל בגלל שלמשפחה שלהם לא היה אכפת..
והמשפחה שלי בדיוק ההפך. אכפת לה, ויותר מדי.
ולפני כמה יימים התחרטתי על זה שאימא שלי דואגת לי, ועכשיו אני בסדר עם זה.
לא שמחה עם זה, אבל ממש לא מעדיפה את הצד ההפוך.
ולא, אימא שלי לא פולניה. אבל כשזה מגיע לזה שאני מזיקה לגוף...
ולחברים שלי?...
הם כאלה שכן ילכו ויתמכו,
אבל.
לאף אחד לא אכפת חוץ מהתחת של עצמו.
ולא רק אלה שלא בצופים.
כולם. כוווווווולם.
רק אני ואני ואני.
ואולי.. סוף סוף למישהו יהיה אכפת גם ממני.
ואולי אנשים יתחילו איתי גם ולא רק עם החברה הכי טובה שלי,
שיכולה לתפקד כדוגמנית.
ואני בצד.
תמיד בצד.
נכון, יכול להיות שזו הרגשה. זו באמת הרגשה.
כי הרבה אנשים מסתכלים עליי ובטוחים שאני משהו. וגם אמרו לי את זה.
מילדה שמנה לכוסית. כזאת ששמים עליה, ששמים לב אליה.
גם אני רוצה.
ובשונה מכל החיים שלי, שבהם הייתי ילדה שמנה,
הפעם הצלחתי להרזות. ובפעם הראשונה ג'ינס שהיה קטן עלה עליי.
ובפעם הראשונה מזה שנתיים שאני שוקלת 53.5.
ואני עוד אמשיך.
הכנתי לי מחברת טינספו שבה רשמתי מלא טיפים,
וחוקים, ו"דו"ח מצב".. והכל. הפעם אני אצליח, כי אני יכולה! וכי אני רוצה!
ונכון, פעם לא זרקתי אוכל.
לא הייתי מסוגלת, חשבתי על האנשים שאין להם.
היום כן.
ופעם לא יכולתי לעמוד בפני סופגניה.
היום כן.
ואימא אמרה שאני עובדת כל הזמן ואני גם בצופים וגם בביה"ס (יש לי 2 מורים מההסתדרות) ולא יוצא לי בכלל להיות בבית כי אני מנסה לברוח מהבעיות שבו, ואמרתי לה שהיא טועה. כי היא טועה. אני יוצאת כדי להפסיק לאכול. ודווקא העבודה מסדרת לי את החיים כ"כ טוב. מארגנת לי את הזמן מחדש, מונעת ממני להתמרח.
במיוחד שזו עבודה פיזית - חנות ספורט ענקית שבה אני כל הזמן מביאה לאנשים נעליים ממחסנים שאליהם צריכים לעלות עם פול מדרגות, מסתובבת, מקפלת בגדים, מראה מכשירי כושר.. לא יושבת באיזה משרד מעפן ומכינה עותקים ושטויות (כמו חברה שלי :).
אה, כן.
ועכשיו יש איזשהו משהו בצופים,
שהיה צריך לבוא בזוגות.
נחשו למה גם את זה בחרתי להפסיד.
למרות שיש כמות ענקית של בנות ומעט בנים.
עדיין. עדיין...
עד כאן לבינתיים.
לילה טוב.
נ.ב.
אני אוסיף בפעם הבאה רשימות ואעצב את הבלוג..
ושוב, לבינתיים לילה טוב..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
