היה היה פעם לפני שנים רבות זוג צעיר - בחור ובחורה. הם גרו במרחק גדול זה מזו, אבל לתקופת מה הם היו מאושרים למרות הקשיים הרבים שהיו מנת חלקם... לאחר שנה וחצי של קשר הם קיבלו אחר כבוד את התואר "אקסים".
הבחור לא התייאש והמשיך לנסות ולהחזיר את הקשר לקדמותו. תקופה ארוכה ותהליך מייגע נדרשו עד שהמצב החדש הובהר והעניינים נרגעו.
חודשים ארוכים לא נוצר קשר בין שני הצדדים... דממת אלחוט. רוגע. ניתוק...
הוא התקשר אליי. בד"כ אני מסננת אותו, אבל הייתי לגמרי המומה מהשיחה הלא ברורה הזו אחרי זמן רב כל כך, שפשוט עניתי. מההלם...
הוא היה קרוב למקום מגוריי וביקש לקפוץ לראות אותי. כל פעם שהוא הציע להגיע לראות אותי, דחיתי את ההצעה גם בשל הסיבה שאני לא רוצה שהוא יגיע לאזור בגללי... נסיעה כזו ארוכה לא אמורה להתקיים רק על מנת לראות את האקסית... שוב ושוב טענתי שאם הוא יהיה באזור ובמקרה אני אהיה גם כן באזור ופנויה... אולי אז יהיה על מה לדבר. כ"כ הרבה תנאים שלא האמנתי שסיטואציה כזו תזדמן לנו.
איך יכולתי לדחות אותו הפעם? מה היה יכול להיות התירוץ העלוב שלי? הסכמתי להפגש איתו רק אחרי שהבהרתי את המצב והיה ברור לשנינו שאין שום כוונה נסתרת במפגש הזה, אלא מדובר רק פגישה נוסטלגית. אחרי הכל עדיין אכפת לנו זה מזה...
פחדתי. זו האמת. פחדתי ממה שזה יעשה לו. פחדתי ממה שזה יעשה לי. ובעיקר פחדתי לחזור מליון צעדים לאחור, למקום בו היינו כשרק נפרדנו.
חיכיתי לו מלאה בתהיות - איך יתבצע המפגש הראשוני? שאלחץ לו את היד? נשיקה על הלחי? אולי בכלל נעמוד במרחק בטחון זה מזה? איך מתנהלים מול אדם שיש לך איתו הסטוריה? כל אפשרות הייתה נראית לי מביכה באותה המידה. הוא לא נתן לי להתלבט בכלל כשהוא הגיע ופרש את זרועותיו לצדדים. החיבוק שלו היה כ"כ מושלם - בדיוק מה שהייתי צריכה - כך שאם לא הייתי חזקה וברורה במטרות שלי, אולי הייתי נשארת בתוך החיבוק ההוא עד היום... ניתקתי מהחיבוק ההוא מהר ככל שיכולתי והתיישבנו זה לצד זה. למרות שהקצבתי לעניין כולו חצי שעה עד שעה, ישבנו ודיברנו קרוב לשעתיים וחצי. הייתה תחושה של משהו מוכר וטוב, תחושת בטחון ורוגע... אני לא צריכה להרשים אותו, אני לא צריכה לחייך כל הזמן, הוא מכיר אותי כ"כ טוב שאפילו עפעוף קל אומר לו המון. היה לי נוח. זו המילה - נוח.
אבל יחד עם התחושה המוכרת והנוחה הזו, התגנבה גם תחושה מוזרה של חוסר בהירות - לא ככה זה צריך להיות. או שאולי כן? אולי אקסים כן יכולים להיות ידידים? איך אמורים להתנהל אקסים עם מטען הסטורי / נוסטלגי משותף? מה עדיף? הניתוק או החיבור? אפשר להיות ידידים או שזה לא כדאי?
למען האמת התחושה הייתה שאני לא מעכלת בעצם את מה שקורה שם. בכלל! התנהלתי לי כאילו אני נמצאת בתוך בועה.
כשנפרדנו בסוף הערב הוא שאל אותי אם אני רוצה שנפגש שוב. אמרתי לו שאני מעדיפה שלא. לא כרגע בכל אופן. שאנחנו צריכים לנסות להבין אם המפגש שלנו עשה לנו טוב או רע והאם כדאי לעשות זאת שוב.
עד לרגע זה אין לי תשובה ועברו כבר שבועיים...
מה זה אומר? זה בכלל אומר משהו?
אני לא יודעת למה אני כותבת, אולי אני רוצה לשמוע דעות נוספות על קשר עם האקסים...
אין לי קוראים רבים (או קוראים בכלל), אבל אולי דווקא דעה אחת או שתיים יכולות למקד אותי.
איך אני אמורה להתנהל מולו?
שיהיה שבוע מוצלח,
הנסיכה הילה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
