באיזשהו שלב בחיי סיימתי את לימודיי הסדירים לתואר. הבעיה הייתה שגם אחרי שהלימודים הסתיימו (כביכול) סחבתי כמה חובות לימודיים רציניים שמנעו ממני את קבלת התואר המיוחל שעבדתי בשבילו קשה כל כך בשנים ההן. באסה? לגמרי! נורמלי? כנראה... באחוזים - כמה אנשים לא היו במצב שלי?
לפני כמה חודשים הגשתי את הסמינריון הרציני האחרון שלי (מתוך שלושה סמינריונים) - העבודה הנוראית שעיכבה אותי יותר מכל שאר העבודות גם יחד. כאן גם אציין שאני לא היחידה שנתקעה עם העבודה הזו ושיחד איתי הגישו אותה עוד שתי חברות שלי וכולנו חיכינו לציון המיוחל... המרצה, שהיה גם ראש החוג של ההתמחות שלי, פוטר מתפקידו השנה וכנראה שהיה לו חשבון פתוח עם מוסד הלימודים שלי. העיכוב שלי ושל שאר הסטודנטים בהגשת העבודה כנראה נתן לו רעיון - הוא החליט שלא לבדוק את העבודות ולא להגיש את הציונים שלהן בכל מיני תואנות מוזרות. פעם הוא טען שהוא מחכה שכל העבודות יגיעו ורק אז הוא יבדוק אותן יחד, אמירה נוראית שכן אף סטודנט לא מבין את העבודה שלו ולכן כולם מתעכבים איתה. לא היה לנו עם מי לדבר...
שתי החברות שלי ואני נלחצנו כיוון שלפני פסח סגרו את רשימות הזכאים לתואר השנה ולא התכוונו לוותר... רצינו את מה שמגיע לנו - רצינו תואר עוד השנה! טלפונים לחברי ההנהלה, פקסים שנשלחו... מה לא עשינו? אנחנו נלחמו בהנהלה שמצידה נלחמה במרצה. פסח הגיע ותשובה לא הייתה לנו.
באופן סימבולי משהו, אתמול בבוקר - יום העצמאות - ניגשתי לתיבת הדואר והוצאתי משם מעטפה תפוחה. בתוך המעטפה חיכתה לי הזכאות שלי לתואר!
התחושה היא תחושה אדירה של אושר עילאי. כאלו שאבן נגולה מעל ליבי במובן הכי אמיתי של העניין ולא רק כצורת ביטוי. זהו יום העצמאות הפרטי שלי - היום שבו קיבלתי את הדבר שלמענו עבדתי כ"כ קשה בשנים האחרונות...
מאושרת עד הגג, רק רציתי לחלוק....
מקווה שכולם בילו גם בערב יום העצמאות וגם ביום העצמאות עצמו : )
תחילת סופ"ש נעים...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
