קטע נוסטלגי וואו, כתבתי את זה בכיתה ח'... גוועלד.

אין לי כח ממש לעדכן, עוד אפילו לא סיימתי לעצב וכאלה.. רנאה בכלל אם אמשיך עם הבלוג.

(אהם, פרו ואהם, תגובות - יתקבל בברכה)

פואמה ללא שם

שוב, השערות סומרות, הראש כואב, מתפקע לשניים.

אותו  פחד  אימתני  וגדול ,  כולו

שחור  משחור, אפל ומעורפל משתלט

על כל חושיך, מעוור, מחריש את ההכרה.

לא  נותן  מנוח, לא  עוצר,  לא  מאט.

רק גדל ומתעצם, משתלט על האופק.

את הלב אוכל מבפנים, אותו כאב עז,

צורב, אשר התחיל מהבן, עולה וגואה.

דמעה  לחה , מלוחה ומרה  זורמת  מן

העין. מתקדמת אל הלחי הלח מכבר.

גולשת ליד האף, ומול הפה.           .

נכנסת מעל השפתיים וממשיכה הלאה.

הידיים רועדות, מושטות לעבר הסכין

הקטנה,  החדה.  והלהב  החד,  הבוהק

מתקרב אל העור החלש, העדין והחיוור.

דם  יורד,  דם  שַנִי,  חם  ומענג.  הוא

זורם וזורם, והנה הסכין עוברת שוב

על מקום אחר. עוד דם יוצא, בטיפה

מחממת - תחילה, מן העור. כֹה  יפֶה,

כה טהור. הידיים רועדות, מדממות, כמו

הלב, כמו הנשמה הפצועה.               .

עוד חתכים,  עוד ועוד,  ולבסוף,  הסכין

נשמטת ,   הדם   והדמעה   מתערבבים.

דם יורד מן השפתיים החתוכות, והלשון

הסקרנית, המחוספסת, יוצאת אל השפתיים

עוברת  עליהן ומרגישה  את הדם  האדום,

החמים   והמתוק,   אותו                   .

ה ד ם  ה מ ר ג י ע.

זעקה מפוחדת, מבוהלת, נשמעת חרש

זעקה כואבת, צורמת.                     .

היחיד שאהב, היחיד שהיה למענו-וזהו,

אין עוד.  רק כתם דם,  שלולית  גדולה,

לא יותר. צללית נפש פגועה, שרועה לידה

לא גופה, לא נשמה קרועה. אלא צללית קטנה, צללית של זיכרון עצוב, מכסה כפלסטר את הלב הפצוע.

הו, הנוסטלגיות... חוחוחו זה כל כך... נכתב בידי ילדה קטנה וטיפשה, גוועלדממש

טוב, לבסוף הנה תמונה חביבה, ולינק לשיר חביב ביוטיוב יחד עם תמונות יפותיות:

"שלום אני לינק ליחצו עליי"