So this is odd.
The painful realization that all has gone wrong,
And nobody cares at all.
..........................................
And breathing is a foreign task,
And thinking's just to much to ask,
And you're measuring your minutes by a clock that's blinking eights.
..................................................
Well, you'd like to think that you were invincible.
Yeah, well weren't we all once before we felt lost for the first time?
Well, this is the last time.
אז אלה קטעים שהעתקתי משיר... הקטעים הרלוונטים לפחות.
אני מניחה שאני כותבת לקיר, אבל זה נחקק אז אני אסלח לעצמי על חוסר הפואנטה הזאתי.
אני מרגישה עצובה, ועייפה ומאוכזבת ומאוד כפויית טובה.
תמיד החשבתי את עצמי כאדם עם מזל רע, ובכלליות זה נכון, אבל אני ממש כפוית טובה.
עבדתי כל כך קשה בזמן האחרון, ונראה שהיקום עושה את כל מה שהוא יכול כדי לדאוג לי.
לא הייתי באמת חולה הרבה זמן, וכמו בתקופות לחץ אני בולסת ובדר"כ אני צריכה לדאוג בקשר השמנה אבל עכשיו אני אפילו מרזה, שזה דבר שמקל עליי ,שאני לא צריכה לדאוג לגביו.
אני לא קיבלתי זימונים מסויימים לצבא, אבל קיבלתי עתודה, שזה מה שרציתי.
ואפילו קיבלתי יומיים חסד לישון בהם כשמבטלים לי בצורה מיסתורית את השיעורים שבבוקר.
אבל אני לא יכולה לשמוח, או להיות עירנית, או ללמוד או לתפקד.
אני אמורה להיות כל כך רבת תודה, ואני מאוכזבת, ואני מאוכזבת מזה שאני מאוכזבת.
ובהתחלה חשבתי שזה מצב רוח מוזר ואקראי, אבל זה לא. אני שונאת את זה שזה לא אקראי, ושזה לא תלוי בי, אולי זה הצד חולה השליטה שבי.
איזה כיף להיות בת, בת 17