עבר שנה וחצי מאז שרשמתי בפעם האחרונה בבלוג...ואיבדתי את היכולת להביע את עצמי.
התחלתי לחיות את החיים שלי בשלב מסוים ולבנות אותם מ0...וכשחושבים על זה הגשמתי את כל מה שרציתי
מרשימה שלי.
אני עכשיו בן אדם אחר,שונה...אני כנראה שלא אוכל להביע את עצמי בבהירות שכזאת ולתאר את הרגשות
שלי בכזאת פשטות.
אני מורכבת יותר מאי פעם.שואפת לדחוף את גבולות ההבנה שלי יותר מאי פעם.
כשחושבים על זה שוב.הכל גם נשאר קצת אותו דבר......
~
חברה טובה שלי אמרה לי שאני חיה בבועה..ושלא אכפת לי משום דבר,אבל למה שיהיה לי?
אבא של אחי נפטר לפני חודש [אנחנו לא מאותו אבא],הסרטן פשט בכל הגוף..והרג אותו.
לראות את הבן אדם הכי חזק בעולם נשבר לי מול הפנים...זה החוויה הכי עוצמתית שיצא לי לחוות.
אבא שלי לעומת זאת חי ונושם..אבל בדיכאון וקצת מזניח אותי....אבל רק קצת.
הבועה שאני חיה בה...היא מבוססת על עיקרון פשוט של לדאוג לצרכים שלי קצת לפני אחרים.
אני מנתקת את עצמי רגשית מהכל.אני אדישה וחסרת כל רגשות.
למדתי שככה אי אפשר לפגוע בך.
ושוב,יש פה חוסר אופטימיות מוזרה כזאת..אבל הכתיבה יוצאת תמיד מכאב ולעיתים רחוקות מאושר.
הדרך שלי להתפרק זה להגיע לשיא הזה של עודף רגשות מבלי יכולת לשחרר אותם.במילים אחרות,לבכות.
אני מתרגמת רגשות למילים ומנסה לחוות משהו דרך זה...להתחבר קצת לרגשות האלו.
~
אני לא יודעת מה לכתוב או להגיד...אז אני אתן לזה להיקרא מבין השורות.ואולי בשביל לצאת מהפיכס הזה
אני צריכה להזכיר לעצמי את כל מה שהשגתי עד עכשיו........
בבלוג זה
בכל הבלוגים
