הכל השתנה...לא האמנתי שאני אאבד את החברה הכי טובה לאנורקסיה ולהפרעות אישיות,
היא הייתה מבין האנשים הכי שפויים שהכרתי ועצם העבודה כל זה קרה היה שוק ושיתק אותי
לכמה חודשים טובים.אבל עכשיו זה כבר די עבר ולפעמים היא חוזרת מהמוסד וזה מביא
להתמוטטות שלי.אני חושבת שזה הפעם הראשונה שאני מפסיקה לדבר ב"בקודים" ואומרת מה שאני מרגישה.
נמאס לי להיות מסתורית כזאת ובבלוג הזה שאף אחד לא יודע עליו אני לא מסוגלת להפתח.אבל זה ישתנה.
התקרבתי לאנשים שהפכו להיות בין האנשים הכי חשובים ומדהימים בחיים שלי.זה עשה לי הרבה תהפוכות
בחיים אבל אני באמת מאמינה שאני פוגשת אנשים בשביל סיבה ובשביל ללמוד משהו.אולי זה
העלה לי משהו לגבי האנורקסיה שהייתה לי...וגם לחברה שלי.
זה לימד אותי משהו על המחלה כשמסתכלים עליה מהצד הבריא.
בכל מקרה אני חושבת שפיתחתי אובססיה ללילה.אני חייבת לצאת בערב ולא להיות בבית...
אז אני כל הזמן מחפשת ללכת...ככה זה מסיח את דעתי ואני לא נתקעת עם מחשבות מציקות
בתקופה האחרונה [חודשיים וקצת]התקרבתי לידיד שלי שהפך להיות בין החברים הכי טובים
והייתי נמצאת אצלו כל יום והיינו עושים שיחות עד 4 בבוקר וזה היה בין התקופות הכי טובות שלי
זה היה נותן לי סיבה לקום בבוקר וסיבה לעשות עם עצמי משהו
אבל עכשיו זה הפסיק בגלל ריב שהיה לנו..ועוד כמה דברים.וזה הורג אותי מבפנים.
אני מתגעגעת לזה.
בכל מקרה אני נוסעת מחר לחיפה להיות עם בת דודה שלי.מקווה שזה ישפר את המצב.
(באיזה שהוא שלב אני ירגיש מספיק נוח ואחזור לתרגל את הכתיבה העמוקה יותר שהייתה לי בבלוג הישן
זה קצת קשה לחזור לכתיבה אמיתית.אז סתם יוצאים לי פוסטים.]
As we drive without friends
And on these longest days we spend
All the time trying to pretend
That our stories could be true
Our chance to be cool
The setting sunset says the day is through
If only we knew...
To every broken heart in here
Love was once a part, but now it's disappeared
She told me that it's all a part of the choices that your making
Even when you think you're right
You have to give to take
But there's still tomorrow
Forget the sorrow
And I can be on the last train home
Watch it pass the day
As it fades away
No more time to care
No more time, today
goodbye
בבלוג זה
בכל הבלוגים
