כבר מהרגע בו יצאה מבטן אימה היא בכתה. לא בכי של תינוקות שמודיע "יצאתי לאויר העולם" אלא אותו בכי אכזרי, כמעט צחוק מרושע שגרם אפילו לאחיות המנוסות אי חשק למסור אותה לאם העייפה. אימה נתנה לאותה תינוקת בעלת הבכי האכזרי שהיה כמעט צחוק מרושע  את השם ג'וי בתור תקווה שמשמעותו תדבוק בה אך לא כך קרה. עברו השנים וכבר בגיל חמש היתה יושבת ג'וי וכותבת אך בכל פעם שאימה או כל אדם אחר היה מסתכל כל מה שהיה רואה הוא עיגולים שחורים וגדולים על דפי מדפסת וילדה קטנה שטוענת שאלה הם חייה. אימה לקחה אותה לעשרות אם לא מאות פסיכולוגים ופסיכיאטרים שהתיאשו גם הם מהילדה, כמו אימה. לג'וי לא היו חברים קבועים, אויבים קבועים או אפילו מקום קבוע באוטובוס והדבר היחיד בו התמידה היה ביזבוז דפי מדפסת. ביום הולדתה העשירי קנתה אימה של ג'וי פסנתר מכיוון חשבה שזה מה שיעזור לביתה. אך ג'וי התעלמה מפסנתר הכנף הגדול שעמד במרכז הסלון וחזרה לאותם דפי מדפסת. שמונה שנים לאחר מכן, ביום בו נעשתה חוקית נעלמה ג'וי מביתה הקטן של אימה והשאירה רק מכתב בו נאמרה מילה אחת, בכתב חרטומים שאימה פיענחה כ"עזבתי". אימה שמרה על המכתב, מתחת לכר ולא הפסיקה להתגעגע אך הילדה הדכאונית לא חזרה והאם נשארה לבד. עברו השנים, האם הזדקנה והשתכנה בבית אבות קטן בחדר בקומה השביעית עם נוף לים שהזכיר לה את ביתה בעומקו ושתיקתו.

כאשר הגיעה האשה לגיל 80 נשמעה נקישה על דלתה, הילדה לא חיכתה לקולה של האם השברירית ונכנסה לחדרה. האשה הרגישה כאילו אלפי פרפרים מתעופפים בבטנה וממלאים את כל כולה כאשר ללא מילים הגישה לה ביתה ציור. בו בית וגינה בה שתי דמויות מצוירות בילדותיות מחזיקות ידיים. המעשה גרם לאותה האשה אושר כה רב שגרם לה להזיל דמעה על לחיה מלאת הקמטים. ג'וי לא הבינה את פשר הדבר.

ו17 יום לאחר מכן, נזלה דמעה נוספת על פניה של האם כאשר האחות פתחה את הטלויזיה בחדר הקטן שבקומה השביעית של בית האבות ושם היה השדרן, שסיפר על התאבדותה של בחורה אוטיסטית שקפצה מהקומה השביעית בבית אבות קטן.

האם שהאמינה שביתה שומעת אותה אמרה:

שמחתי להכיר אותך, ג'וי.

הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285

נמאס לי למחזר קטעים.

Dear nobody