מספר שורות אבודות

אני מתחילה לכתוב משפט ואז מוחקת

מנסה למצוא את המילים הנכונות

לתאר עצב שנאה כעס בידוד אטימות געגוע שבירה ופחד

הרגעים הקטנים והזכרונות הטובים מכריחים אותי לשמור על אופטימיות שלעתים מרגישה לי כל כך נאיבית

כל כך לא במקום

אני יודעת שזה מה שנותן לי את הכוח להמשיך בחיי בצורה שפויה

אבל לפעמים הנאיביות והאופטימיות מתחלפים להם בחומה שחוסמת רגשות עמוקים שלא מוצאים להם דרך להתבטא

איני יודעת מאין אני שואבת את הכוח להמשיך לחפש ולהתעקש למצוא את הטוב שבאנשים ולסלוח..האם זה בכלל קשה לי? אולי אני סתם מוותרת לעצמי? לפעמים אני מקנאה באנשים אחרים שנראים לי יותר מציאותיים יותר אמיתיים עם עצמם יותר מחוברים למה שקורה סביבם.