מספר שורות אבודות

אני מתחילה לכתוב משפט ואז מוחקת

מנסה למצוא את המילים הנכונות

לתאר עצב שנאה כעס בידוד אטימות געגוע שבירה ופחד

הרגעים הקטנים והזכרונות הטובים מכריחים אותי לשמור על אופטימיות שלעתים מרגישה לי כל כך נאיבית

כל כך לא במקום

אני יודעת שזה מה שנותן לי את הכוח להמשיך בחיי בצורה שפויה

אבל לפעמים הנאיביות והאופטימיות מתחלפים להם בחומה שחוסמת רגשות עמוקים שלא מוצאים להם דרך להתבטא

איני יודעת מאין אני שואבת את הכוח להמשיך לחפש ולהתעקש למצוא את הטוב שבאנשים ולסלוח..האם זה בכלל קשה לי? אולי אני סתם מוותרת לעצמי? לפעמים אני מקנאה באנשים אחרים שנראים לי יותר מציאותיים יותר אמיתיים עם עצמם יותר מחוברים למה שקורה סביבם.

אני אתאר עכשיו באיזה מצב אני נמצאת ב3:32 לפנות בוקר.

אני יושבת על המיטה הלפטופ מונח על ערימה של ספרים אנציקלופדיות מגזינים רפואיים ודפים מצולמים בקשר לפרוייקט שלי..

הכלבה שוכבת בסוף המיטה ונוחרת כמו מסור

הטלויזיה דלוקה באיזה ערוץ רנדומלי

האור הראשי כבוי אך המנורה הקטנה דולקת.

הדלת של אחד החדרים לא מפסיקה להיטרק וזה משגע אותי אבל אין לי כוח לקום מהמיטה ולסגור אותה.

במקום ללכת לישון זה מה שאני עושה!

ומחר בבוקר צריך גם לנקות את הבית לכבוד פסח!

פסח זה אחד החגים הכי פחות אהובים עליי!

אין אוכל יש פעמיים חג צריך להיפגש עם כל המשפחה הדוסית

אני צריכה חופש אמיתי!

כבר הרבה זמן!

האם מישהו יחלץ לעזרתי?

אנחנו לא נחשוב על זה..

אנחנו לא נחשוב עליי נוגע בך!

אנחנו לא נחשוב עליך נוגע בי..

אנחנו לא נחשוב עליי מנשק אותך!

אנחנו לא נחשוב עליך מנשק אותי..

אנחנו לא נחשוב איך אני מתקרב אלייך!

אנחנו לא נחשוב איך אתה מתקרב אליי..

אנחנו לא נחשוב איך אני מקיף אותך בזרועותי!

אנחנו לא נחשוב איך אתה מקיף אותי בזרועותיך..

אני עוד אשתגע!

אני לא יכולה לחשוב על כלום על כלום!

אני צריכה חופש דחוף!