מילא לראות אותם מתנשקים ומצחקקים לעצמם,

הבחור שהתאהבתי בו כמו שלא קרה לי הרבה זמן והחברה הכי טובה שלי לשעבר.

אבל כשהוא התיישב לידי בתחנת אוטובוס ושמעתי את כל מה שהם לחשו אחד לשני כמעט ונשברתי.

היינו בים, בלילה, יום הולדת של ידיד.

הייתה שתייה, כולם קצת שתו, והבחור הזה השתכר כמו שהוא בדרך כלל עושה.

שניהם דאגו אחד לשניה, פחדו שלא שמרו אחד על השניה מספיק טוב.

היא הרגיעה אותו...

"ששש.. אני אוהבת אותך, אנחנו נגיע הביתה ויהיה בסדר"

כל כך קשה.

היא עמדה, התקרבה אליו קצת יותר.

"מה מצחיק אותך?" היא שאלה.

"כל כך יפה.." הוא אמר.

-

"אתה אוהב אותי?" היא אומרת.

"אני מת עלייך" הוא מחזיר.

לא יכולתי עם זה!

רק רציתי שהאוטובוס המזדיין יגיע כבר ואני אוכל להתרחק מהם באיזה ספסל מבודד.

בכלל בזמן האחרון אני לא מסוגלת להסתכל לו בעיניים.

אחרי 4 חודשים שהם יחד אני מתארת לעצמי שהיא סיפרה לו על זה שהייתי מאוהבת בו ובסוף רבנו עליו.

היא קיבלה.

ואני נשארתי לבד, בלי חבר, בלי חברה.

אני מנסה לשכוח אותו והכל.

אני כבר בקושי רואה אותו.

אבל לראות אותם יחד מחזיר לי את הכל.

בעיקר מחזיר לי שנאה.

אליה.