כל כך מבולבלת ולא מבינה את עצמי שגם אין כבר כח לכתוב.

או לנסות להבין.

זאת תקופה קשה. והיא גם תימשך לפחות עוד חודש- חודשיים עד שאתייצב.

אני יוצאת החוצה-

ולא יודעת מה לעשות, מאיפה להתחיל.

אני מרגישה גם קצת לבד, כי איך שהוא הצלחתי להרוס כל מה שבניתי מבחינה חברתית. 

והוא- הוא בעצמו לא יודע כבר כלום.

הוא מחזיק אותי חזק, אבל את עצמו כבר לא כל כך.

אני מפחדת ליפול למטה, ולא להצליח להחזיק את עצמי לבד.

אבל הגיע הזמן לעשות את זה.

לחיות עם עצמי בשלום, להבין מי אני ומה אני אוהבת.

אני לא מיינסטרים, לא כמו כולם.

ומצד שני, גם לקחת את החיים יותר בקלות..

לא להתעכב על כל דבר, לנבור ולחקור, ולבדוק ולנתח. 

אני רוצה להאמין שזה יסתדר ושיהיה בסדר.

ושאני אצליח להכניס לתוך החיים שלי אנשים חדשים וטובים,

ולהחזיר אנשים שהקשר איתם כבר דעך.

וכשאני אומרת לאמא שאני לא רוהצ לעבור מפה, 

בעצם מה כבר נשאר לי פה?

חברים? כבר לא ממש. 

הוא? בכלל גר רחוק.

אז מה יש לי פה? מה?