הצד האחר

איך בשניה אחת מכל כך חזקים אנחנו הופכים לשבר כלי

מאגרטל עומד זקוף, מעוצב, מעוטר למשעי, פתאום רק רסיסים לבנים עם מעט צבע נתונים על רצפת האבן הקרה.

אי שקט שרודף לכל מקום

ביום ובערב, בפיכחות ובשוכרה, במציאות וגם בחלומות הליל.

בשכיבה ובישיבה, במשחק ובצפייה.

כל הזמן, לא מניח, לא עוזב.

אהבה

לא

לא אהבה

זו מילה גדולה מדי

המשמעות נעלמה איפשהו בדרך.

כמיהה

כן כמיהה

המונח הנכון.

כמיהה אליך, כמיהה למפגש, כמיהה לשיח.

איך עבר הצורך שלי לתשומת לב מבלי ששמתי לב?

ונהפך לרצון להיות מחוזרת.

אולי הוא לא עבר אולי הוא רק שינה פנים.

ומה עם השברים? אלו שמונחים על הרצפה עוד ממקודם, לבנים עם מעט צבע -

מחכים שמישהו יגיע לאסוף אותם ולזרוק אותם לזבל. אולי שם ימצאו את מבוקשם.