פרק שלישי
"הוא מת."
שתי מילים שהחשיכו את עולמי. הוא מת. הוא מת. הוא מת. לא יכול להיות. קבענו להיפגש היום, לא יכול להיות שהוא מת. נעצרתי במקומי ובהיתי בחלל האוויר למשך שניות ארוכות שנראו לי כמו נצח.
"ארבל?" טל נעמד מולי, מסתכל אל תוך עיניי אך כל מה שראיתי זה את הרחוב הגשום מאחוריו, כאילו טל הוא פשוט חלון שקוף שבהיתי דרכו.
"הוא לא מת..." לחשתי אליו. זה עדיין לא חלחל אל מוחי, זה לא יכול להיות.
הרגשתי את ידיו הגדולות של טל עוטפות את גופי. לא ידעתי למה עשה את זה, גם לא היה לי זמן לחשוב. ידיו עטפו אותי בזמן שאני עוד בהיתי לאוויר בתסכול.
כנראה שהוא פשוט ניסה לנחם אותי.
"את רועדת," הוא מלמל אליי, או אל עצמו, מוריד את הז'קט שהיה עליו ומלביש אותו על כתפיי. לא התנגדתי, גם לא שמתי לב שרעדתי. פשוט נתתי לו להוביל אותי לאן שרצה כשמוחי סרב להרפות מכל הזיכרונות.
"תשבי, את זקוקה לזה." שמעתי את קולו של טל שוב. ניערתי את ראשי והכול התחיל להתבהר לי. הסתכלתי מסביב וראיתי שאני נמצאת במקום זר ועם זאת מוכר. שמלתי האדומה נטפה מים וכל האיפור שהיה על עיניי נמרח על כל פניי למרות כל מאמציי לוודא שלא ימרח. אפילו תלתליי שתמיד היו קופצים לכל עבר נחו בשקט על כתפיי נוטפים מים.
"קחי," טל הגיש לי כוס תה וראיתי שגם הוא עדיין רטוב.
לקחתי ממנו את הכוס והורדתי במבוכה את הז'קט שלו מעליי. ברגע הזה זה חלחל באמת, נכנס לראשי ולא יצא. אדם מת.
"אני לא יודעת מה להרגיש," אמרתי את הדבר הראשון שעלה לראשי.
הוא הסתכל עליי עם חיוך עצוב, לא חיוך עם העיניים. "קודם כל תשבי," חזר על עצמו, "אחר כך תרגישי."
נכנסתי יותר אל תוך הבית ושמתי לב שזה הבית הישן שלו, שלהם. התקרבתי אל הספה, אך אז עיניי נעצרו על שמלתי הרטובה. עיקמתי את אפי והחלטתי שאולי עדיף להישאר עומדת.
"זה בסדר, אני יודע שאת רטובה," שמעתי את אדם והסתובבתי לכיוונו. מצאתי את הזמן להסתכל עליו, הוא פתח את תרמילו מוציא חולצה חדשה ופושט את הרטובה שעליו. "את יכולה לשבת," חזר על עצמו בחיוך כשהסתכל על תגובתי למראה חזהו החשוף. אני די בטוחה שנהייתי אדומה באותו רגע. הסטתי את מבטי במהירות, ויכולתי להישבע ששמעתי אותו מגחך.
"איך זה קרה?" שאלתי בשקט, מתיישבת על הספה ומנסה לעכל את החדשות.
הוא התיישב על הספה לידי, בג'ינס וחולצה ארוכה דקה יבשים לגמרי. "תאונת צניחה," הוא ענה. "ה...מצנח הסתבך ברגע שאדם פתח אותו והוא..." טל נעצר לרגע וכחכך בגרונו. "טוב, את יודעת את ההמשך."
"לפני כמה זמן?" המשכתי לשאול. איך זה שלא ידעתי? במשך כל כך הרבה זמן המשפחה שלו גרה במקום הזה, שאני לא מבינה איך לא שמעו על המוות שלו באזור.
"שנתיים."
שתקתי. שתקנו. לא היה עוד מה לומר. אך היה עוד משהו נוסף שישב על ליבי וחיפשתי את המקום המתאים לשאול את זה. הסתכלתי סביב, בוחנת את הבית שבילדותי ביליתי בו הרבה. הם אף פעם לא מכרו אותו, למקרה שיבואו לבקר בקיץ. וכל קיץ כשהייתי עוברת ליד הבית שלו קיוויתי שהם באו. קיוויתי לראות אור מתוך החלונות או את המכונית האפורה שהייתה להם חונה בחניה. אך אף קיץ זה לא קרה, עד שלאט לאט התייאשתי והבנתי שזה גם לא יקרה. הדבר היחיד שעניין אותי היה היום, הפגישה שלי ושל אדם. פגישה שבחיים לא תהיה.
"את צריכה ללכת הביתה," אמר לפתע וקם ממקומו. הסתכלתי עליו בפליאה, הוא רוצה שאני אלך? "את רועדת, קפואה, ורטובה," התחיל לומר ומשך בידי לכיוון הדלת, "אני לא אתן לך לשבת פה עם בגדים כאלה ושתצטנני בגללי."
"אני לא רוצה ללכת," פלטתי. רק אחרי שאמרתי את המשפט הזה שמתי לב למה שאמרתי. "זאת אומרת, יש לנו עוד על מה לדבר, יש לי עוד כל כך הרבה שאלות," הסברתי את עצמי, מנסה להסתיר את הסומק שעל לחיי.
טל נעצר ונגע בפניי, מסתכל בעיניי עמוק. ושוב הרגשתי את האובדן חושים המוזר הזה כשהסתכל עליי בעיניו הירוקות. "תפסיקי להסתיר את הסומק מלחייך," לחש אליי וחייך, "זה מתאים לך."
הרגשתי את לחיי בוערות הרבה יותר ופתחתי את דלת ביתם הישן, יורדת במדרגות כשאני בטוחה שמבטו על גבי.
באמצע המדרגה השלישית הסתובבתי אחורה והסתכלתי עליו עוד פעם. "גם מחר תהיה פה, נכון?" שאלתי בתקווה והוא הנהן. עכשיו יכולתי להמשיך בדרכי.
הורדתי את השמלה הרטובה מגופי ובחנתי את עצמי במראה עם הלבשה תחתונה בלבד. עשר שנים עברו מהפעם האחרונה שראיתי את אדם. אין לדעת מה היה קורה אם היינו ממשיכים לדבר, או אם הוא היה מגיע לפגישה ובאמת היינו מתראים. אחרי עשר שנים.
ניערתי את ראשי ממחשבותיי ופשטתי את בגדיי, נכנסת למקלחת.
"מה את עושה פה?" קפצתי ממקומי כשראיתי את נטלי יושבת על מיטתי וקוראת לאישה.
היא הרימה את ראשה מהעיתון ובחנה את גופי שהיה במגבת, "קוראת לאישה?" שאלה בגיחוך, כאילו זה דבר מובן מאליו שהיא נמצאת על המיטה שלי בעשר בלילה בלי להודיע.
"באני, אמרתי לך שאני ארצה פרטים," הסבירה בחיוך כשהיא נעמדה מולי.
בטח אתם תוהים מי זאת באני. באני זאת אני. מאז ימי הילדות היפים כשהייתה הבת מצווה שלי והזמנתי עוגת גזר ולא עוגת וניל או שוקולד כמו כולם, נדבק בי השם באני. יותר נכון נטלי נדביקה לי את השם הזה, שדרך אגב בימי הילדות ההם אני והיא היינו יריבות. עד כמה שאפשר להיות יריבות בגיל שתיים-עשרה, כן?
הסתכלתי על פניה במשך כמה שניות, מחפשת דרך להשתיק את המשוגעת הזאת.
נטלי הייתה יפה. אבל יפה באמת, עם יופי מיוחד כזה. לא כמוני עם שיער שחור מתולתל ועיניי דבש רגילות לגמרי. לה היה שיער חלק, היא לא הייתה צריכה להילחם עם תלתלים לא רצויים כל בוקר, ועיניה הכחולות-ירוקות שירשה מאמה רק הבליטו את יופייה. ניערתי שוב את ראשי, מנסה להעלים מחשבות מיותרות.
"פרטים- מחר," אמרתי לה תוך כדי שאני דוחפת אותה מחוץ לחדרי, שומעת אותה ממלמלת כמה קללות ואז את דלת הבית נטרקת.
כשסגרתי את הדלת, פניי נתקלו בתמונה ישנה שהייתה תלויה לי על הדלת, שלי ושל אדם.
כמו שאמרתי לטל, לא ידעתי מה להרגיש. מצד אחד, זה אדם, זה שגדלתי איתו.
מצד שני, אני לא מכירה אותו. לפחות לא מכירה אותו באמת. כשעוברות עשר שנים אנשים משתנים. כל הרגשות שלי היו כל כך מעורבים שכבר לא הייתי בטוחה מה אני מרגישה.
התקרבתי לחלון חדרי, נזכרת שביתו הישן של אדם, הבית שעכשיו טל נמצא בו נמצא ממש מעבר לחלוני. הזזתי את הוילון הורוד שבחדרי והצצתי אל עבר הבית השכן. טל עמד שם, באמצע הסלון הריק, עם יד על הראש וגבותיו מכווצות. על מה הוא חושב? לפתע הוא נעלם מראייתי וחזר עם כורסא קטנה על ידיו, כנראה חשב איך לעצב את הסלון בחזרה. מה זה אומר? הוא עובר לפה לצמיתות? רק עכשיו שמתי לב שהוא היה עם בוקסר בודד לגופו, והעובדה שאימץ את שריריו הבליטה כל וריד בגופו. מתוך אינסטינקט נשכתי את שפתי התחתונה ולא הפסקתי לבחון את גופו ופניו. אותן עיניים, ירוקות כאלה עם הניצוץ. בדיוק כמו של אדם.
טלטול, ככה אדם היה קורא לו. טל היה הבעייתי יותר והשטותניק מביניהם. הישיר יותר, תמיד היה אומר מה שהוא רוצה לומר. בדיוק בגלל כל הסיבות האלה התחברתי יותר לאדם, הרגיש, הנחמד, הביישן, השקט, אף פעם לא עשה בעיות. אני ואדם היינו כל כך דומים.
טל המשיך להעביר דברים ממקומות שונים אל תוך הסלון ואני נשביתי ביופיו. קול אחד בראשי זעק על כמה שהוא נראה טוב וקול אחר צעק לי 'אדם!' בכדי להזכיר לי מי זה בעצם טל ומתוך כבוד לאדם, אסור לי בכלל לחשוב על טל. כמו מלאך ושטן משני כתפיי. בשלב מסוים כבר הפסקתי להקשיב למחשבות המעורבות בראשי ופשוט בהיתי בו ללא הפסקה.
"מוצא חן בעינייך?" שמעתי קול מתחתיי. טל פתח את חלון הסלון והסתכל עליי מחויך, משלב את ידיו. מרוב שהייתי שקועה בגופו ופניו לא שמתי לב שהוא התקרב לחלון. פניי נהיו כל כך אדומות שזה התחיל להיות מעצבן כל הפעמים שאני מסמיקה באשמתו.
סגרתי את הוילון במהירות ונשענתי על הקיר, מנסה להסתיר את הבושה בעזרת הבטון של הקיר שלי.
"גם בעיניי זה מוצא חן," שמעתי אתו צועק. למה התכוון? הסתכלתי על עצמי והבנתי שאני עם מגבת קצרצרה לגופי. אני חושבת שהסומק בלחיי כבר שבר שיאים חדשים של אדום. שלחתי יד במהירות למתג האור וכיביתי אותו.
עדיף ככה.
"צהרים טובים ארבלי," אביאל, נער נוסף שעובד איתי, איחל לי כשנכנסתי למשמרת ערב בגלידרייה.
חייכתי אליו ונכנסתי לחדר האחורי להניח את התיק וללבוש את חולצת הגלידרייה שלי. עברתי דרך המראה, אוספת את תלתליי בסיכה ונאנחת על כמה מר גורלי על זה שאין לי שיער חלק.
הנמשים הקטנים שהיו על אפי ולחיי נראו יותר באור שמעל המראה. הורדתי את חולצתי וחיפשתי את חולצת הגלידרייה שלי.
"מה שלומך, מדהימה?" הרגשתי ידיים גדולות עוטפות את בטני החשופה ושפתיים נושקות ללחיי.
פרק רביעי
"מה שלומך, מדהימה?" הרגשתי ידיים גדולות עוטפות את בטני החשופה ושפתיים נושקות ללחיי.
העפתי את הידיים הזרות ממני בפעם העשירית באותו שבוע.
"אביב, עוד פעם אחת שהידיים שלך יהיו עלי, אני..."
"את מה?" קטע את משפטי, "את לא יכולה להזיק לזבוב," אמר בחיוך.
שמתי את חולצתי במהירות, מתעלמת מהעובדה שאביב ראה אותי חצי ערומה פעם נוספת, "לך אני יכולה להזיק, פיזית."
"תצאי איתי," ביקש. שוב. הוא פשוט לא נח ולא מבין מה זו תשובה שלילית.
שמעתי את אביאל ממלמל איזה 'ביי' ואת דלת הגלידרייה נסגרת.
נאנחתי ארוכות ויצאתי בחזרה לגלידרייה, להתחיל לעבוד. "תניח לי," אמרתי כשהוא רודף אחריי. "תחזור לקיוסק שלך או משהו," ניסיתי להתעלם מהעובדה שרונן מסתכל עלינו.
אביב הוא בעליו של הקיוסק שנמצא מול הגלידרייה, יותר נכון שותף בקיוסק.
הבעלים האמיתיים של אותו קיוסק הוא רונן שמינה את בנו למנהל כי רק הוא יודע איך להתמודד עם כל הצעירים שבאים להשתכר בקיוסק שלו.
"את יודעת שבסוף תצאי איתי, נכון?"
הסתכלתי עליו בחיוך ציני, "זה לא יקרה," המשכתי להתעסק עם הגלידות.
הוצאתי מהמקרר הגדול קופסא ענקית של גלידת שוקולד והתקדמתי חזרה לקדמת הגלידרייה, כשאביב עדיין מתרוצץ אחריי.
"היי," שמעתי קול מהוסס מפתח הגלידרייה. הרמתי את ראשי וראיתי את טל עומד מולי. מבטו עבר ממני, אל אביב ובחזרה אליי.
"אביב- לך." ציוותי עליו והתקדמתי אל טל. נעמדת מולו עם חיוך שירד בשנייה שהבנתי איך אני נראית.
אביב התקרב אליי מאחור וחיבק אותי, יותר מדי זמן ונתן לי נשיקה שהייתה יותר מדי קרובה לשפתיים. "ביי מותק," מלמל בחיוך, נתן מבט זדוני אחרון לטל ויצא החוצה.
במשך כל הזמן הזה הייתי כל כך שקועה בעיניו של טל שהסתכלו ובחנו אותי שלא היה לי אכפת בכלל מאביב וממה שהוא עושה.
"חבר שלך?" קולו של טל קטע את מחשבותיי.
הסתכלתי עליו בבלבול, "מי? אביב?" הצבעתי על הדלת שממנה אביב יצא הרגע, "מה פתאום, סתם ידיד מציק," גיחכתי כשנזכרתי בניסיונותיו הנואשים של אביב בחודש האחרון להזמין אותי לצאת איתו.
פעמון הכניסה צלצל והייתי בטוחה שאצטרך להפסיק את שיחתי עם טל ולפנות ללקוחות חדשים.
"בוקר טוב ילדה," רונן חייך אלי מהכניסה ונכנס מאחורי הדלפק. הוא העביר את מבטו ממני אל טל ובחזרה אליי, בדיוק כמו שעשה טל כשנכנס, והסתכל עלינו בחיוך. "אהבת נעורים..." מלמל כאילו לעצמו, הוא ידע שאני אשמע.
שוב פניי נהיו אדומות. זה נהיה חלק מהשגרה שטל באזור אני נהיית עגבנייה. וזה בולט.
טל גיחך ומשך אותי אחריו הצידה, לאזור שבו רונן לא יישמע. "זה בסדר, אני אסתדר פה לבד," יכולתי לשמוע את רונן קורא מאחורינו בציניות.
שלחתי לו חיוך מתנצל וחיכיתי שטל יידבר. טל הסתכל עליי כמה שניות ואז חייך, "מצחיק לראות אותך עם חולצה של הגלידה."
"אני שמחה שזה מצחיק אותך," חייכתי חזרה, "אבל מה אתה עושה פה?"
הוא ניער את ראשו, כאילו שהוא מנסה להעלים מחשבות מסוימות מראשו והסתכל עליי שוב, "רציתי שנמשיך את השיחה מאתמול," אמר בהחלטיות, "לך יש שאלות, ולי יש תשובות לתת."
"ואתה חושב שאם תבוא לעבודה שלי –דרך אגב, בזמן עבודתי- אנחנו נוכל לדבר?" שאלתי אותו כמובן מאליו.
הוא גירד בעורפו, משהו שהבנתי שהוא עושה כשהוא חושב, "פשוט התחשק לי לראות אותך," הודה בחיוך נבוך.
"כן?" חייכתי אליו חזרה. כל המצב הזה נראה לי פתאום כל כך הזוי ולא אמיתי. אדם לא פה, ובמקומו טל הגיע והוא מתחיל איתי בלי בושה. הכי עצוב בכל המונולוג העצמי הזה, זה שאני באמת אוהבת את זה ואפילו לא מנסה להעיף אותו מעליי כמו שעשיתי לאביב בזמן האחרון.
חיוכי ירד ברגע. ניסיתי להסדיר את המחשבות שלי ולהישמע כמו אדם הגיוני לרגע ולא כמו אחת שמתה לקשר רציני עם גבר חתיך וחמוד.
"אל תעשה את זה," לחשתי אליו כשהוא העלה את ידו הימנית וליטף את הלחי שלי בעדינות, מסתכל לי בעיניים. ותשמעו לי, גם אני וגם אתן מבינות שאם הוא מסתכל לי בעיניים נדרש כוח מאלוהים בשביל לחזור לחשוב כמו בת אנוש רגילה.
הוא הוריד את ידו במהירות מפניי, "את צודקת," התרחק לאחור והחל ללכת לכיוון היציאה, "ניפגש מאוחר יותר," קרא אלי כשהיה כבר מחוץ לגלידה.
הלוואי ויכולתי להכניס את עצמי למקפיא של הגלידה ולא לצאת בחיים.
אני מטומטמת.
"אז אמרת שיהיו לך פרטים," נטלי אמרה כשיצאנו מהבית שלי לכיוון המכונית של רועי באותו הערב. "אני מחכה להם," המשיכה.
למרות כוונותיו הטובות של טל להסביר לי את כל העניין, לא היה לי את הכוח או הרצון להיפגש איתו. הייתי צריכה משהו שיסיח את דעתי מהמוזרויות שאני חווה ביומיים האחרונים, ומה יותר טוב ממסיבה טובה במרכז עם נטלי ורועי. ולשאלתכן, רועי הוא הידיד הכי טוב שלי. והחבר של נטלי.
"חוץ מהפרטים שסיפרתי לך, אין לי עוד מה לספר!" אמרתי לה בפעם החמישית באותה שעה.
היא משכה את ידי והתיישבה במושב האחורי איתי. אם היא עושה את זה ולא נוסעת במושב ליד הנהג, זה אומר שכל הדרך היא הולכת להציק לי.
"היי רועי," אמרתי בחיוך, "חברה שלך מציקה לי, קח אותה ממני."
"חברה שלי גם לא אמרה לי שלום ברגע שהיא נכנסה למכונית," אמר בטון נעלב והסתכל עלינו מהמראה. בתגובה, נטלי קמה ממקומה והדביקה לרועי נשיקה ארוכה ודביקה שתשתיק אותו לדקות הקרובות. אם לא הייתי משתעלת, הם עוד היו ממשיכים להתמזמז.
"עכשיו תעזוב את חברה שלך כדי שהיא תוכל להוציא מחברה שלה פרטים," אמרה נטלי וגרמה לי לעקם את אפי.
"בואו נפסיק לדבר ככה, טוב?" אמר רועי והוציא לי את המילים מהפה.
נטלי הסתכלה עלי בחיוך למשך כמה שניות, "מאמי, נכון שבלי נראית פצצה היום?"
"מי אומר פצצה בימנו?" התעלמתי ממנה.
רועי גיחך בזלזול והסתכל עלינו מהמראה, "את חיה בסרט אם את חושבת שאני אומר לך שחברה שלך נראית פצצה."
"מה?"
"במיוחד כשאת פה, אני יודע מה את מנסה לעשות, זה מבחן," המשיך למלמל לעצמו.
נטלי הסתכלה עליי וגלגלה עיניים. הכנסתי את ידי לשמלה, באזור של החזה, מנסה למקם אותו בצורה יפה שלא יבלוט יותר מדי.
שמלת הסטרפלס השחורה שלבשתי חנקה אפילו את הורידים שלי בגוף אבל מה לעשות? 'בשביל יופי צריך לסבול'. במיוחד אם זה תלוי בתחנוניה של נטלי שהיום בערב אני מוצאת לי חתיך להתמזמז איתו ואני צריכה להראות ממש טוב. כמה שהיא לא מבינה.
"אני מרגישה שהתלבשתי כמו זונה, השמלה הזאת זה לא אני!" עיקמתי את אפי והתחרטתי על הרגע בו לקחתי את השמלה מנטלי.
"שתקי."
"נטלי גולדברג, רועי אהרון וארבל ארצי," אמרה נטלי את שמותינו בכניסה, בכדי למנוע הידחפויות מיותרות ולהשיג הנחות טובות.
נכנסנו שלושתנו למסיבה, כשאני נשענת על נטלי, מפחדת למעוד מול כל חברינו על העקבים.
אני לא יודעת מה קרה, אבל תוך שעה וחצי כבר הייתי שיכורה, יותר מדי שיכורה.
אומרים ששכרות מעלימה את הבעיות, אפילו לכמה שניות וזה היה יום מתאים לבדוק את זה.
"היי ילדה יפה," הרגשתי ידיים מוכרות עוטפות אותי מאחור.
הורדתי את אותן ידיים והסתובבתי לאחור, "אביב, אתה חייב להבין מה זה סירוב," צחקקתי והלכתי משם במהירות, כשפניי מועדות החוצה.
"ואת חייבת להבין שאני רוצה אותך," המשיך אחריי, מנסה לתפוס במותני כל פעם מחדש.
"די," אמרתי ברצינות שנותרה לי עם מצב השכרות שבו הייתי נתונה, "תעזוב אותי, ותחפש מישהי אחרת שתזרום איתך לשירותים." הספקתי להתרחק ממנו עוד לפני שהיה לו בכלל מושג להגיב, נעלמת מעיניו והתיישבתי מאחורי המועדון, על המדרכה, מנסה להסדיר את מוחי ואת נפשי. איפה נטלי בכלל?
"וואו, בל, אותך לא ראיתי הרבה זמן." הרמתי את ראשי וראיתי את עומר, האקס המיתולוגי והבוגדני שלי.
"אתה שיכור, אני רואה את זה," מלמלתי אליו והתכוונתי ללכת. הוא תפס בידי ומשך אותי בחזרה לצידו. "תן לי ללכת." הסתכלתי בעיניו. המבט הזה שהוא עושה כבר לא עובד עליי.
"את זוכרת את הימים ההם, אה?" מלמל אלי ועטף את גופי עם ידיו יותר מדי חזק.
הוא התקרב עם ראשו אליי, מנסה להשכיב אותי בכוח על המדרכה.
"תעוף ממני, אתה יודע שאתה תתחרט על זה כשתהיה פיכח!" ניסיתי לדחוף אותו ממני בחוזקה. אך מי אני לעומת הכוח שלו? הוא העביר את ידו על ישבני, מצמיד אותי אליו. למרות המצב, ניסיתי לא להיכנס להיסטריה.
"אתה לא מבין מה זה לא אה?!" שמעתי צעקה ולאחר מכן את עומר עף מעליי ונזרק לאזור הפחים.
"חתיכת אידיוט!" עומר צעק והחזיק בידו שדיממה מהנפילה, "זה לא שלא הזדיינתי איתה כבר!"
כן, כן, אני יודעת שעבר יותר מדי זמן
בגלל זה הבאתי לכם פה שני פרקים חדשים
מקווה שנהנתן, ואם תגיבו- תבורכו (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יערונת.