תמיד אהבתי שינויים, שדברים פתאום אינם כפי שהיו.

להמשיך הלאה, להתקדם, לשנות ולהשתנות.

ומנגד, מצאתי אהבה חדשה- להתקע במקום.

שום דבר לא משתנה, שגרה, הכל קבוע. גם אם רע, אז ממשיך להיות הרע שאני מכירה ולמדתי לחיות עמו

וגם אם טוב.

אבל מה זה משנה? החיים תמיד מושכים אותי עוד צעד ועוד צעד קדימה במסע שלי.

תמיד אהבתי שינויים, שדברים פתאום אינם כפי שהיו.

נהנתי להתקדם, להמשיך, לשנות ולהשתנות.

מתי איבדתי את התחושה הנעימה הזאת?

כמו לפתוח אריזת מתנה או חבילה שקיבלנו בדואר ולהריח את הריח הזה, של חדש, העיניים פתאום נוצצות והלב פועם בחוזקה.

והכל למראה החפץ החדש הזה שאנו חוזים בו.

זאת בדיוק ההרגשה.

וכעת אני מרגישה רק פחד, לחץ, מוצאת את עצמי קופאת במקומי ורועדת. לא נושמת.

התחושה הנעימה של שינוי הפכה לתחושה אחרת- חשוכה יותר.

געגוע. איני מאחלת תחושה זו גם לשונאיי.

געגוע לתקופה- כמו אדם מת, לעולם לא יחזור.

הגעגוע חודר ללב ומתחיל לנגוס בו, בכל רגע נתון, בכל מחשבה גנוזה על תקופה נעימה.

אני עוצמת את עיניי ומתפללת שכשאפתח אותן אחזור לשם, לתקופה.

ואז הוא תוקף, רגע לפני שעיניי נעצמות אני מקבלת את הלחישה ההזאת שמכאיבה בכל גופי:

"לעולם לא תוכלי לחזור" בטון מלגלג. ועיניי מתמלאות דמעות של אבל.

וכך שוב ושוב עד שליבי נובל. וכך יום ועוד יום... שעה אחר שעה.

והכל בשביל מה? כדי ששוב אחוש אהבה?

כדי ששוב אצחק צחוק מתגלגל?

כדי ששוב אדע שיש עם מי לדבר מלבד הקירות?

כדי שאפסיק לחשוב כיצד אוכל לגמור עם זה וזהו?

זניח. מה זה לעומת התקדמות, חומריות ומעמד.

תמיד אהבתי שינויים, שדברים פתאום אינם כפי שהיו.