ההצלחה האמיתית

טוב כמו שהבנתם התחלתי לכתוב סיפור

אני לא ארד מהמוזיקה,כל פעם שאני מעדכנת אני אמליץ על 3 או 4 שירים

כמובן עם קישורים ותמונות כמה שאוכל

אבל לא הרבה כי אין לי כח לעידכונים ארוכים חחח

אז התחלתי לכתוב סיפור אתמול,על העלילה לקח לי שבועות לחשוב

כמובן מלא חברות עזרו לי

וגם אני מתכוונת במשך הזמן לפרסם פרטים שלי בבלוג

נמאס לי שהוא עם פרטים חסויים

וגם יש לי בלוג ישן,שבו יש הכל עלי ואני גם עדיין משתמשת בו,וגם אותו אני אפרסם עוד מעט

אז בסיפור כבר הגעתי לפרק שני,וכל יום אני מצליחה לכתוב עוד פרק בבית ספר

שיעורי כימיה נותנים לי מוזה XDD

אז אני אנסה לפרסם פרק כל כמה ימים לא יותר משבוע בכל מקרה

אז כדאי לכם להוסיף למועדפים,ולהחזיק חזק,כי הסיפור הזה יפיל אתכם מהרגליים?

או בכל מקרה מהכיסא XDDD

אז נתחיל?

הסיפור בכל מקרה בינתיים קוראים לו הצלחה האמיתית,אבל יש סיכוי שבהמשך השם ישתנה.

פרק ראשון:

היא יצאה מהמקלחת אחרי שישנה כמה שעות טובות,

היא חשב שלא תצליח לישון מרוב התרגשות.

עמדה מול המראה והתלבטה מה ללבוש....

היא כבר החליטה מזמן,אבל בכל זאת פתחה את הארון

מרוב התרגשות ולחץ היא מתבלבלת.

בסופו של דבר היא מצאה מה ללבוש,התלבשה במהירות, ויצאה

לפגוש את החברה הכי טובה שלה,יעל.והידיד הכי טוב שלה, דור.

היא נראתה מדהים, בסריג לבן עם קפיצ'ון שמתחתיו גופיה אפורה בהירה,חצאית שחורה סקוטית, שהדגישו את גיזרתה הדקה ובמגפי פלטפורמה שחורות,שהגביהו אותה ב-5 ס"מ יותר מהמטר 75 שלה.

אז דבר ראשון לפני שנמשיך בסיפור קצת רקע עלי (הדמות):

קוראים לי ליבי,כמו שהבנתם בהתחלה,אני יחסית גבוה,מכל הכיתה שלי בכל מקרה,יש לי שיער חום תלתלים (כשהוא מסתדר בכל מקרה),

עיניים חומות ירקרקות מיוחדות,עם צורה מיוחדת. אף שאני בהחלט לא מרוצה ממנו, וטיפה יותר מדי נקודות חן על הפרצוף לטעמי.

כן אני מסוג הבנות שבולסות כמו פרות,ובכל זאת נשארות עם גיזרה דקיקה,וכל פעם שמתווסף ק"ג קטנטן הן עושות מעצמן צחוק.

אבל כשכולם אומרים שהן ניראות רזות כמו אנורקסיות,הן אומרות שהן מנסות להשמין.מהבנות שכולם מקנאות בהן...

אני עולה לכיתה י',ועוברת לתיכון ליד הבית.

אני לא מכירה שם אף אחד חוץ מיעל, אני כמובן בת 15.

ומה הכי מוזר? עוד אף פעם לא התנשקתי!

אני יודעת זה לא בדיוק היסטרי,כל אחת בזמן שלה. אבל מביך לראות מישהי שניראת כמוני ועוד לא התנשקה,אבל אולי כולם צודקים,אני כנראה מחכה לאחד ויש לי קריטריונים גבוהים מדי.

ולא עוד לא היה לי אף פעם חבר,כי כמה שלא הציעו לי,אף פעם לא הסכמתי (שוב העניין עם הקריטריונים).

וחזרה לסיפור:

לקחתי את הגיטרה,זו שלמדתי לנגן עליה כבר מגיל יחסית קטן,

אחרי שויתרתי על שיעורי האורגן,ויצאתי לדרך עם יעל ודור.

יעל הסתכלה עלי במבט מוזר ושאלה אותי:"את בטוחה שאת יכולה לעשות את זה?"

"כן!" עניתי בעצבים,יעל עשתה את פרצוף 'מה-את-כועסת-?' המפורסם שלה.

"סליחה,אני פשוט ממש לחוצה" אמרתי.

"אני מבין אותך,אבל את ממש טובה בזה,אני בטוח שילך לך טוב!" אמר דור,מנסה לעודד אותי,כרגיל.

הזמנו מונית,אמרנו לנהג את הכתובת,ונסענו במונית ליעדנו,כל אחד במחשבות שלו.היה שקט מלחיץ,ואז דור התחיל לספר בדיחות,ניסה להצחיק אותי כדי שאני לא אחשוב על העתיד לבוא.

אחרי רבע שעה הגענו,זה היה מועדון גדול,מזמן לא הייתי פה,

כבר שכחתי עד כמה המקום יפה.

עמדנו מול בניין קומתיים,שמעל הפתח היה שלט ניאון  גדול עם שם המועדון. בפנים היה יחסית חשוך,עם כמה אורות מפוזרים פה ושם בכל המקום.ואורות צבעוניים שהאירו על הבמה היחידה שהייתה שם.

עמוק בפנים.תורי עומד להגיע,אני אצטרך לעלות לשם ולהציג את השיר שלי. שיר שעבדתי עליו חודשים,על השירה,והנגינה,והלחן.

נכנסו לשם היו פה ושם פרצופים מוכרים מפוזרים במועדון,אבל לא היו לי העצבים לדבר עם אנשים לפני שפרקתי את הלחץ.

חשבתי אחרי שהופיע אני אדבר איתם,עכשיו אני צריכה להתרכז בשיר.

פתאום קראו בשמי לעלות לבמה,לא שמתי לב בכלל שמי ששרה לפני סיימה.

טוב,הגיע הזמן להראות לעולם שגם לי יש כישרון.

והיא עלתה על הבמה כשפתאום....

טוב המשך בעידכון הבא

אני מקווה שיהיו תגובות טובות

אבל באמת תכתבו מה דעתכם!

אם יש דעות לא טובות אני רוצה לדעת

זה הסיפור הראשון שאני כותבת מקבלת עליו מחמאות

אבל אני צריכה לדעת גם את דעתכם.