זה מדהים כמה שנים אפשר להכיר בן אדם אבל לא באמת להכיר אותו.כמה שנים אני "מכירה" אותה? מאז כיתה ז' בערך? אני עדיין מפחדת, אני עדיין מתביישת, קשה לי.
היא מיוחדת, מאוד.
מה אני אגיד לה? מה היא תגיד לי? מה היא תחשוב עליי בכלל? האם אני אשתתק ולא אומר מילה? פשוט אשב ואשתוק. ואז- שאשוב הביתה, אחשוב על כל הדברים שרציתי לומר אבל לא יכולתי.
אותו דבר שקרה עם א'. כל- כך רציתי לראות אותה! אני אוהבת אותה מאוד. אבל לאאא עם השטויות שלי והמצבי רוח המטופשים שלי, היא הלכה, ולא אמרתי לה כלום. סתומה, פשוט סתומה.
היום הרהרתי על העבר, על כל מושאי ההערצה שלי, כמה הם חשובים ומשמעותיים לחיים שלי, כמה אני אוהבת אותם. בזכותם התבגרתי, ונהייתי מי שאני היום.
בחיים, אבל בחיים אל תצחקו על מעריצים, לעולם לא.
היא מדהימה, וגם היא מדהימה, וגם היא מדהימה, וגם היא מדהימה!!!!
והוא... הוא רחוק. הוא לא מסתכל לכיוון שלי אפילו, ועדיף שלא יעשה את זה, כי הוא ייראה רק אסון. אסון מהלך שלא יכול לעשות כלום או להראות כמו שצריך.
נו, לפצוח במיני מול הפנים שלו לא בדיוק יעשה משהו.
אני התגעגעתי לשעות הקטנות האלו של הלילה, אבל אני צריכה להבין שהם מזיקים לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
