story of my life

אם יש דבר שמרגיז אותי , זה שאנשים לא מגיבים לי בבלוג.

כאילו מה, אין לכם בדיוק דקה כדי לתת קומפלימנטים או אפילו להעביר ביקורת ?

זה מתחיל מכך, שאני יושבת וחושבת באמת הרבה על מה אני הולכת לכתוב, וכשאני מגיעה למסקנה שאין לי באמת מה לחדש אני הולכת ועושה סקר שוק ( סוג של...) וסוחטת מאנשים רעיונות.

זה מגיע למצב שאנשים נותנים לי רעיונות ואז אומרים לי : "למה את צריכה את זה? אהה לבלוג ? לא לא אני צריך את זה

לבלוג שלי "

ואז אני מבקשת את הבלוג שלהם והם אומרים : "אהה אין לי בלוג " .

כאילו מה לעזאזל ? אתם נהנים לאמלל אותי ? אתם יודעים כמה זמן לקח לי לחשוב על נושא לפוסט הזה ?

ואז אני באה הבייתה ופותחת את המחשב ומעבירה אליו את הממצאים ותוצאות סקר השוק ( שזה בעצם כלום ) ויושבת לכתוב.

בדר"כ לוקח לי משהו בין יום ליומיים לכתוב טיוטה וגרסה אחרונה של פוסט.

אבל אל תיראו את זה ככה, זה שאני עושה טיוטות וכאלו לא אומר שאני משקיעה בזה יותר מידי מחשבה.

או שכן ..

ואז אחרי שעידכנתי את הבלוג בפוסט שעמלתי עליו קשות ושולחת לכל בעלי הבלוגים ואף לכל  אנשי הקשר שלי במסנג'ר, אני מרעננת את הדף שוב ושוב ו... אין תגובות.

למי שאין לו בלוג קשה להבין כמה מתסכל זה לראות דבר כזה אחרי שעמלת וטרחת ורק בכדי להנעים את זמנם של חברייך בחומר קריאה נחמד, הם נכנסים, קוראים ומוצאים דרכם החוצה תוך 5 שניות.

למה כ"כ קשה לכם להגיב ? למה???

ואני בטוחה שאני לא היחידה שחושבת ככה.

אז, קוראי בלוגים יקרים .. אם תוכלו, בפעם הבאה שתיכנסו לבלוג מסויים,להגיב, דבר שלוקח פחות מדקה (!!) ולעשות לנו את היום זה מאוד ישמח אותנו. מאוד . מאוד . ( ואני מרשה לעצמי לדבר בלשון רבים ).

בתודה - כותבת בלוג מתוסכלת.

עמית.

** זהו ידיידי, היה פוסט חפירה, אני בטוחה שהגעתם למסקנה הזו בעצמכם אחרי המשפט השני. תודה. **

לאור בקשת הקהל [ נו טוב, סתם כי שיעמם לי ] ישבתי וחשבתי מיהו הישראלי המצוי.

זה לא היה קשה.

תהנו..

אח, הישראלי המצוי. אותו אחד שתמיד יענה לנו תשובות במקום, על כל שאלה שנשאל. אותו ישראלי, שתמיד ידחוף בתורות, רק כדי להיות הראשון בהכל. אז בכל זאת, מיהו הישראלי המצוי?

גם על שקל אחד, אף פעם לא נוותר - אנחנו, הישראלים שונים מעמים אחרים באופן ההתנהגות שלנו. לוא דווקא החום שאנחנו משדרים ברחוב, על הכביש, או סתם בתוך המשפחה. אלא הגישה שלנו, למערכת הכספים שלנו ושל הציבור. למשל, מי למשל לא נתקל בישראלי המצוי, שקנה מוצרים בחנות, והמוכרים גבו ממנו קצת יותר מידי כסף, בטעות כמובן. הישראלי המצוי, יבדוק את הקבלה של הקניה, יחשב הכל בראש, ויגיע למסקנה שהמוכר טעה. גם אם מדובר בסכום מועט במיוחד, שקל שקל אחד, או אפילו 3 שקלים, הישראלי לא יוותר. "עבדתי בשביל הכסף הזה, למה שהוא יתבזבז על טעות של מוכר?"

הייתי כאן לפניך - בקופות חולים, בתור לקופת הקולנוע, בקופה בסופר, ואפילו בבתי החולים. עד איפה החוצפה הישראלית תרחיב גבולות? הישראלי המצוי, לא יוותר על התור שלו, בשום אופן. גם הוא, כמו שאר הישראלים המצויים, תפסו את תורם במקום שהגיעו אליו, ושום אבן ושום סלע בעולם, לא יזיזו אותם משם. ושמישהו ינסה לעקוף את הישראלי המצוי בתור... "אני מחכה כאן בדיוק כמוך. תחכה, גם אני רוצה ללכת מפה..."

אף אחד לא יגיד לי מה לעשות - הישראלי המצוי, תמיד ימחה על כל החלטה שנעשת עליו, בלא התייעצותו. למשל, במקום העבודה של הישראלי המצוי החליטו להעביר אותו ממקום אחד, למקום אחר מרוחק מאוד מביתו. לישראלי, זה לא כלכך מתאים. רחוק מהבית, נסיעות, אי - חשק. אז מה הישראלי המצוי עושה? מרד. לא נוסע. לא מקבל את ההחלטה. יושב, מתלונן, טוען על "הקיפוח" שנעשה עליו. ואם אין ברירה? הישראלי אכן יקבל את ההחלטה. אך תמיד יזכור מי גרם לו לעשות אותה. "אף אחד לא יגיד לי מה לעשות. מה זה? אני עובד כאן 20 שנה ופתאום עושים שינוי? שילכו לעזאזל"

מי נתן לך רישיון? אדיוטית! - הישראלי המצוי הפעם בכביש. בזמן נסיעתו של הישראלי המצוי, בכביש עירוני, נהגת חדשה מגיעה אל הכביש, ועוברת עבירה שמסכנת את הישראלי המצוי בכביש. התגובה הישירה של הישראלי המצוי, לוא דווקא ביקורת בונה לנהגת, אלא ההפך והרבה יותר. הישראלי המצוי, יצעק לנהגת מחלון המכונית, ויגרום לה להרגיש שעשתה הרגע את טעות חייה. כאילו הרישיון של הנהגת נמצא אצלה בטעות, כאילו הנהגת הגיעה רק במקרה אל הכביש. "מי נתן לך רישיון בכלל? את יודעת לנהוג? אדיוטית!"

היי היי, על הבת שלי לא ילכלכו - הכבוד של הישראלי הכי חשוב לו. הכבוד העצמי, השם שלו שתמיד הולך לפניו. מי מאיתנו לא נתקל בסיטואציה שבה אנחנו נמצאים עם אחד ההורים ביום הורים, והמורה שלנו מעיזה להוציא מפיה, הערה רעה מאוד עלינו, התלמידים. במקרה והמורה צודקת, הישראלי המצוי לא כלכך יתמוך בטענה של המורה, וינסה להעביר נושא. אך במקרה והמורה טועה, הישראלי יקים תמיד מהומה, על כך שהמורה לכלכה על הבת שלו, או על הבן שלו. הישראלי המצוי תמיד ינסה להוכיח את חפותו, ואת חפותם של שאר בני משפחתו. "מי את בכלל? את באה לחנך לי את הבת שלי? לא בשביל זה משלמים לך גברת!"

משה, את המנה הקבועה - רק הישראלי המצוי מסוגל לבוא לחנות מכובדת, לשבת על השולחן, לצעוק למלצר, שבמקרה חבר מאוד טוב שלו, ולומר לו בשיא האגרסיביות: "משה, יאללה יאללה תביא את המנה הקבועה", תוך שהוא טופח על כתפו של המלצר. הישראלי המצוי תמיד ינסה להרגיש בכל מקום שהוא נמצא, כאילו זה ביתו. במסעדה, אצל אורחים, על הכביש, ברחוב... כמעט בכל מקום. "נו יאללה משה! למה אתה מחכה? אני מת למנה הקבועה שלי!"

הישראלי המצוי. חוצפן, אגרסיבי, המוני, צעקן, צחקן, סחבק, ובעיקר, אבל הכי בעיקר - האיש שיאפיין אותנו בכל הזדמנות. אם זה בחו"ל, במקומות ציבוריים, או אפילו סתם בבית - "נו, למי הכלים בכיור מחכים?" ;-)