"כל מה שנשאר,מהכוח שנגמר,אשמור לי למחר,לעוד יום מאושר".

כן,כן אני יודעת אני מעדכנת כל יום,אז מה..?

אני לא מהאנשים ,האלה שכותבים פוסטים רצינים,אבל המקרה הזה מחייב.

היתי היום בבית ספר של ילדים אוטיסטים.{דרגה גבוהה}.

זה מדהים.

 שיבצו אותי בהתחלה לאיזה ילד,שהוא לא מדבר וגם בקושי זז,

אבל האהבה שהיתה לו זהרה לו מהעינים,באמת.

הוא כל -כך היה ערני,ותגובתי,למרות שלא יכול לדבר.

היום הזה שינה את הפרוספקטטיבה שלי לאנשים כאלה.

זה לא שלפני הם היו מפלצות,

אבל עכשיו אני פשוט רואה אותם בתור אנשים שיכולים הכול.

אפילו יותר מאדם לא מוגבל,באמת..!!

הם כמונו באמת,איזה בן ובת {מוגבלים} ישבו מחוץ לפעילות ופשוט דיברו,אחר-כך הבנתי שהם חברים.

הם כמונו מנסים לשרוד מיום ליום ומחפשים אהבה.

הם לא מדברים אבל כל תגובה קטנה של אושר או חיוך שאתה מוצאי מהם גורמת לך להרגיש כאילו כבשת את העולם.

את יושב איתם,מציר,צוחק,עצם הנוכחותת שלך תורמת המון!

{אל תתרגלו לפוסטים כאלה,זה לא יקרה שוב.}

~תגיבו~