האמת שלי..ושל רבים אחרים.

באיזה שהוא שלב אתה מבין שהרצונות שלנו מהתקופה שבה היינו ילדים הם בעצם אותם רצונות שיש לנו היום

ובמרכזם זה להיות מאושר.

כשאתה ילד, להיות מאושר זאת המטרה היחידה שלך בחיים. גם אם לא במודע.

לאדם ה"בוגר" בכי כי לא קיבלת מה שרצית, כעס כי לא נשארת עוד קצת במקום בו רצית להשאר, או עם האדם איתו רצית להשאר - זאת ילדותיות.

מה שאנחנו כבוגרים מסרבים להבין שהבסיס הזה- הילדותיות הזאת. היא חלק מהאדם שאנחנו היום. והעובדה שלמדנו להדחיק את זה לא הופכת אותנו לבוגרים יותר אלא לאטומים יותר.

בדיוק ההפך מהציפור החופשייה שכולנו מקווים להיות. מתיימרים להיות.

אולי האושר שלנו מושג בדרכים אחרות היום.

אולי השגת המטרות שלנו היא אושר קטן אבל לא מלא. ואולי להשאר עם האדם שאנו אוהבים כמה שניתן- זהו אושר. אושר ממלא אך לא מלא.

אולי לבכות כשאדם הזה עוזב אותנו או בזמן שאנו נותרים לבד- זה מה שבעצם עשינו כילדים.

רק שאז.. אז האושר שלך היה מסתכם בקבלת הסוכרייה שרצית. בחיבוק מהורה אוהב. בלהשאר עוד קצת עם החבר בגן השעשועים.

וכל מה שנותר לך זה לקנא. לקנא באותו ילד "ילדותי". באותו ילד תמים. שמסתפק בכל אלה שהיום נראים לך כמובנים מאליו. בכל אלה שכבר שכחת כמה הם משמחים אותך.

לחייך בלי סיבה. לחייך לא כי טוב. אלא כי פשוט לא רע. לחייך כי השגת יעד קטן בדרך. ולא לבכות כי היעד הזה התברר כיעד הלא נכון.לחייך כי השגת.

כי אתה יכול להשיג.

וכי עכשיו. שאר היעדים נראים קרובים מתמיד. 

תחייך כי אתה יכול. כי לראות פרפר מרגש אותך. כי את הילד שבך זה ריגש. כי ללכת בגשם זה כיף. כי הילד שבך צחק כל הדרך כשהוא צעד בשלוליות.

כי לקלוע לסל - או בשבילך להצליח - זה מרגש. וגם אם הסל הזה רחוק ממך יגיע היום שתצליח להגיע אליו.

והכל רק בזכות האמונה "התמימה". "הילדותית". מלאת התקווה.  של אותו הילד שנמצא בך.