אתמול בלילה, ברגע של רעב פתאומי למשהו קטן, עשיתי את דרכי אל המטבח. מגששת ויורדת מדרגה אחר מדרגה בזהירות, מנסה להרעיש כמה שפחות.
אז הצלחתי להגיע אל המדרגה האחרונה, וכמובן שגם הצלחתי להגיע בסופו של דבר אל מתג האור. [שלא תבינו לא נכון, זאת הרי לא משימה בלתי אפשרית!]
אז בכל מקרה, הגעתי למטבח ופתחתי את המקרר בתקווה למצוא משהו לנשנש [:
פישפשתי בשקט בתוך המקרר. לא רציתי להעיר את ההורים ולגרום להם לתהות מי זולל באמצע הלילה במקום לישון.
ולבסוף מצאתי, גבינה צהובה! ואתם יודעים מה חבילת גבינה צהובה שטרם נפתחה אומרת?
גבינה צהובה אומרת טוסט - טוסט שומני וטעים באמצע הלילה [: אחח, ארוחת לילה פשוט מושלמת לחזירה שכמוני! [;
אז מיהרתי אל המקפיא והוצאתי לעצמי פיתה, הכנסתי למיקרו ובזמן שאני מחכה לפיתה שתפשיר מעט התחלתי להתעסק עם קופסת הגבינה.
[וברגע זה אני לא יודעת כמה אנשים לא שפויים כמוני יש בעולם הזה, אבל אני היחידה שברגע שהיא פותחת קופסת גבינה צהובה חדשה הניילון שלה או הקופסה עצמה מתחילים להרעיש? אבל אני מתכוונת... ממש להרעיש, ולא משנה כמה תנסה למנוע מהרעשים של הניילון ושל הדבק לצאת, זה לא יעזור! הם פשוט ימשיכו להרעיש.]
ובעוד שהקופסה מסרבת להיפתח ומשמיעה רעשים - טוב, החלטתי שזה חוק מרפי, אני כבר מדמיינת את אבא יורד למטה ומנסה לברר את פשר הרעשים המוזרים באמצע הלילה. ואת מי הוא מוצא? אותי! עומד על יד השיש ונאבקת להשתיק קופסה של גבינה צהובה. ורק הייתי רעבה ]: ורק רציתי לזלול משהו עסיסי כמו טוסט באמצע הלילה. כי אני תמיד אוכלת.
אבל בסופו של דבר, כמו כל סיפור טוב, הצלחתי לפתוח את הקופסה, למרות הרעשים המחרידים, וההורים לא ביררו את הרעש. [אני אפילו יכולה להתערב שהם לא העסיקו את עצמם בשאלה הזאת, או אפילו לא באמת קמו, כי זאת רק אני עם הפרנויות שלי..]
הטוסט נעשה. [: והוא היה טעים, אפילו טעים מאוד. [:
אני אוהבת גבינה צהובה. אני אוהבת טוסטים.
ועכשיו לעניינים קצת אחרים,
נעמונת הייתה פה היום[: והיה הכי כיף בעולם! [יצור שלי, אני אוהבת אותך! היה מצחיק!]
בהתחלה נשארנו אצלי ולאחר מכן עשינו את דרכינו אל אורי, ידידנו הטוב. [ואני מבקשת, זה לא נהגה כUri אלא כOri!]
"מה דעתך שנצא אל אורי?" נעמה אמרה לפתע, כשהיא קמה במהירות מהמיטה.
הבטתי בה לכמה רגעים ולאחר מכן התחלתי לצחוק.
"מה מצחיק?" היא אמרה במהירות כשהבעת פניה השמחה נהפכת במהירות לתמוהה. המשכתי לצחוק כשאני לא עונה.
לבסוף היא זרקה עליי כרית ושאלה שוב, "נו, מה מצחיק אותך גברתי?" היא החלה לצחוק גם בעצמה.
"את פשוט נראית קצת מגוחך עם כל מאה הצעיפים האלה על הצוואר שלך!" אמרתי לבסוף, כשאני עוצרת את הצחקוק.
היא הושיטה את ידה על צווארה, כשהיא ממששת את כל הצעיפים שהתיישבו עליה. - זה קרה בזמן של שיגעון רגעי והיא החליטה שכל הצעיפים שנחו על המתלה בחדרי צריכים להיות על צווארה, וכמובן שהיא עשתה את זה. וכמובן שהיא גם נשארה עם זה אחרי כן.
לבסוף היא מורידה את כל הצעיפים ומניחה אותם על המיטה. "אז מה את אומרת? שנצא אל אורי?"
"ככה?" אני שואלה, חושבת על הרעיון הגאוני להפתיע את אורי בביתו, כשהוא לא מוכן בכלל לביקור שלנו.
ביקור פתע נחמד לאורי [;
"כן! ביקור בלי קביעה מראש! ספונטני לחלוטין!" היא המשיכה.
"ביקור פתע.. אני אוהבת את איך שזה נשמע, אז למה אנחנו מחכות?" אמרתי לבסוף כשאני מוחאת כף. מהר התארגנו, אספנו את חפצינו החשובים ביותר, ויצאנו אל ביתו של אורי.
אורי לא גר רחוק ממני - היינו שכנים פחות או יותר. הוא גר ברחוב המקביל לשלי, וביישוב שלנו, הרחובות לא רחוקים כל כך אחד מהשני... ככה שמבחינת זמן זה עניין של שתי דקות ולא יותר!
"מעניין איך נתפוס אותו.." אני מהרהרת בזמן שיצאנו מהרחוב ועשינו את דרכינו אל הבית של אורי.
"אני שנפתיע אותו בחדר, הוא הרי אף פעם לא פותח לדלת!" נעמה החלה לצחוק.
"רעיון גאוני נעמונת," אמרתי במהרה, "אני חושבת שכדאי שנלך על זה.. ובסופו של דבר נתפוס אותו באמצע המקלחת או משהו!"
התחלנו לצחוק.
הגענו לבסוף אל הבית של אורי ומיהרנו לדפוק בדלת. כמו שצפתה נעמה אמא של אורי היא זאת שפתחה את הדלת וקיבלה אותנו בחיוך ענקי.
"בנות, צהריים טובים!" היא חייכה ואמרה, "אורי מחכה לכן? הוא עדיין במיטה, ישן, אני אלך להעיר אותו."
"בוקר טוב רונית!" [זהו שמה של אמא של אורי.. ] אמרתי במהרה. "אורי לא מחכה לנו, חשבנו להפתיע אותו." המשכתי.
"אוה, אני מבינה.. הוא ישן, תרצו לעלות ולהעיר אותו?" היא אמרה, ממשיכה לחייך.
"כן!" אמרה נעמה, "אנחנו נעיר אותו.."
עשינו את דרכינו אל חדרו של אורי. פתחנו את הדלת, שהייתה סגורה, ונכנסנו אל החדר. החדר היה חשוך ומחניק.
"אלוהים.." לחשה נעמה. "הוא לא מאוורר את החדר שלו?"
"לא," אמרתי, מנסה לעצור את הצחוק שלי מלצאת ולהרוס את ההפתעה שלנו, "הוא חיי פה אבל לעולם לא מאוורר!"
"את צודקת.." נעמה אמרה לבסוף כשאני שומעת אותה גם מגחכת בשקט.
"אז.. שנפתח את האור ונצעק?" אמרתי, מחפשת את מתג האור שבחדר. "אני זוכרת שהאור נמצא איפשהו... פה!"
האור נדלק ויחד איתו נשמע קולו המתלונן של אורי.
"הפתעה!" צווחה נעמה וקפצה על המיטה.
"מה?! מה לעזאזל?.." אורי קפץ כשהוא עדיין מנומנם, לא מבין מה קורה מסביבו.
"הפתעה!" נעמה קראה שוב ונפלה על המיטה לצידו.
התחלנו לצחוק בעוד שאורי עדיין לא הבין את פשר העניין.
נעמה קפצה מהמיטה והתיישבה על הכיסא שליד.
"מה לעזאזל אתן עושות פה?" אורי אמר, כשהוא זורק עלינו כריות.
"באנו להעיר אותך," אמרתי כשאני הודפת ברגע האחרון את אחת הכריות שנזרקו אל כיווני. הרמתי מהר את הכרית וזרקתי אותה עליו.
הכרית פגעה ישר בראשו וישר צחקנו. התיישבתי במהרה על קצה המיטה.
"ידענו שנפתוס אותך ברגע הזוי" אמרה לבסוף נעמה כשהיא מחייכת.
"אתן פשוט לא נורמליות, אבל אני עדיין אוהב אתכן." הוא חייך חיוך ענק מעל ראשו הפרוע.
"טוב, לך להתארגן כבר" אמרתי אליו כשאני מעיפה אל לחיו סטירה קלה.
מהר מאוד אורי התארגן.
לאחר מכן נשארנו אצלו כשאנחנו משעשעים את עצמנו ובעיקר מתחרפנים [: חח אפילו שיר יצא משם.
-ניסיתי לעשות את הסיפור קצת יותר סיפורי, אני חושבת שהעניין נותן יותר.
אז אורי ונעמה - היה כיף!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
DoneMovedOn