דחיינות כרונית

הפיוזים שלי בוערים.

זה כאילו שקצוות האצבעות שלי שויפו ובולטים מהן קווצות עצבים חשופים. כל נגיעה, ולו הקטנה ביותר, ואפילו, אפילו משב של רוח, רטט של צליל מלהיטים את עצבי המתכת הדקים. וכשהאחרונים מתלהטים החום מתפשט ומתפזר במהירות אל תוך גופי, עולה במהירות אדירה במעבה מערכת העצבים המסועפת ומטריף את גופי וחושיי. אני זעה באי שקט, ואחר נועצת מבט ארוך ממושך במסך. דמותי אומנם דוממת אבל נפשי נשרפת לפחם.