15/11/2027 14:00
קראתי את המכתב בעמדת שמירה בנבי מוסא,
בסיס אימונים נידח. בכניסה לבסיס עומד מבנה שאף פעם לא פתוח. השמועה אומר שבעבר זה
היה בסיס של חיילי מילואים והמבנה הזה היה בית זונות, לא נשמע אמין במיוחד. אני
עושה פה 3-6 כלומר 3 שעות שמירה ו6 שעות מנוחה בעמדה מרוחקת בלי קליטה. את המכתב
של דוד שלי קראתי בעמדה, נראה שהוא ממש עוקב אחרי. כתבתי לו מכתב וכשסיימתי חתמתי
אותו בהצדעה - רב"ט יוני אפל... בכל זאת, הרמטכ"ל.
בשמירה קראתי את הספר שדוד שלי שלח לי,
הוא לא נראה מעניין: ספר משנות ה60 עם כריכה לא אטרקטיבית, שנתגלה כספר צבאי מרתק
שגרם לי אפילו לשאול את עצמי איך לא יצאתי לפיקוד. איך באמת?
במהלך ההכשרה נפרדתי מחברה שלי אחרי
שנתיים שהיינו יחד, מאז אנחנו לא מדברים.
זאת הייתה תקופה שחורה, כולם קיבלו הרבה
שבתות וכל הפלוגה הייתה בדיכאון. באותו זמן לא הודתי בזה אבל עכשיו אני מתוודא
ששקלתי לפרוש. אני עדיין כאן רק בזכות המפקד שלי צעירי שעשה לי "שיחת
מוטיבציה" וגרם לי לערער בדברים.
האימונים נמשכו כרגיל, רוב השבוע היינו
בשטח. היציאות היו באמת רעות והריתוקים לא תרמו. בקושי ראיתי את הבית ואפילו החדר
בבסיס נראה רחוק. כשהיינו חוזרים מהשטח היינו עובדים כל היום במשטח, לרוב אפילו
יותר מיום. כשהיינו מסיימים את הטיפולים על הטנקים זה תמיד היה ביום שישי כשהיינו
יוצאים לנוהל שבת. אם היינו מספיקים לסיים לפני היה נשאר לנו לסדר את החדר ואז
היינו יכולים לצאת לנוהל שבת לפני הזמן, רק פעם אחת הצלחנו לעשות את זה ויצאנו
לנוהל מוקדם יותר.
בין נעם לשיר, המולטית, התחילה להירקם
מערכת יחסים. מחד זה עודד אותי, לדעת שאפשר לפתח מערכת יחסים למרות הצבא ומאידך
חשתי קנאה ותסכול שאני ונטלי נפרדנו למרות שאולי הייתה אפשרות להציל את זה.
אחרי השיחה של צעירי, אחרי שסגרתי 4
שבתות יצאתי לשלושה ימים בבית. הייתי מאוד נרגש וכל הלילה של לפני היציאה לא
הצלחתי להירדם, בנסיעה חזרה נרדמתי.
בחמישי פגשתי את החברים בבית ויצאנו
לפאב, שתיתי כמו שלא שתיתי מעולם. בשישי יצאנו לרייב... כשהתעוררתי לא זכרתי הרבה
מהערב. התהפכתי במיטה, זאת לא הייתה המיטה שלי!
התיישבתי, היה לי כאב ראש נוראי. החדר
נראה מוכר אבל לא זכרתי מאיפה. לידי שכבה בחורה, לא זיהיתי אותה. הרגשתי ממש רע,
לא רציתי לצאת מהמיטה אבל גם לא רציתי להישאר, אז עצמתי את העיניים.
נזכרתי! זה החדר של אלכס, חבר שלי מימי
התיכון. הוא היה איתי אתמול ברייב.
קמתי והלכתי למטבח כדי לחפש משו לשתות.
הבגדים שלי היו מסריחים אבל עלי, כלומר שלא קרה שום דבר אתמול. הגעתי למטבח,
הוצאתי כוס ומילאתי במים. השעון הראה 15:10 כשהתיישבתי עם הכוס ופתחתי את העיתון
שהיה מונח על השולחן. לא יודע למה פתחתי אותו, כאב לי הראש מכדי לקרוא. אבא של
אלכס התיישב לידי, אני ואלכס היינו מאוד קרובים עד שהתגייסנו והמערכת יחסים עם אבא
שלו, למרות שלא הצלחתי להיזכר בשם, הייתה פתוחה מאוד ולכן לא הרגשתי נבוך כשהוא
אמר לי: "חזרת אתמול שפוך, בחיים לא ראיתי אותך ככה".
הנהנתי.
הוא חייך, סיפר לי שגם הוא אוהב לשתות.
הנהנתי, לא היה לי הרבה מה לעשות עם
פיסת האינפורמציה הזאת ולא היה לי חשק להיכנס לשיחה.
משום מה הוא חשב שזה מרתק אותי והתחיל
לגולל בפני סיפורי שתייה. כשהוא ראה שאני שקוע בכוס יותר מבסיפור שלו הוא מלמל
שאלכס ירד עם הכלב ויחזור עוד מעט.
חצי שעה אח"כ אלכס חזר, הוא נתן לי
בגדים ושלח אותי להתקלח. אכלנו ארוחת צהריים שבשבילי היית ארוחת בוקר והוא גולל
בפני את כל הסיפור, איך יצאנו כל החבר'ה ועוד 2 ידידות שלו מהצבא, שתינו מלא עוד
לפני שהגענו לשם ושם המשכנו לשתות. אני ומיכל שתינו, גם היא בדיוק נפרדה מחבר שלה
ובאיזשהו שלב היא התחילה להקיא, אני הקאתי אחריה, יותר לקראת סוף הערב. אבל את
שנינו הוא לא יכל להחזיר הביתה. אז הוא הביא אותנו אליו.
הודתי לו, חזרתי הביתה ואת שארית השבת
העברתי עם המשפחה.
ראשון חזרתי לצבא במצב רוח מרומם.
כשהגעתי לביסל"ש נעם, שסגר שבת, סיפר לי שהוא ושיר רבו בטלפון והוא חייב
למצוא דרך לצאת הביתה בשביל לסדר את המצב איתה.
אפילו שניסינו לעשות את הקומבינה של
החיים זה לא עזר, נעם קיבל יום ג' אחד
ובשביל יום אחד בבית המפקדים לא הסכימו לתת לנעם לצאת. אני ונעם חזרנו לשטח וראו
עליו שהוא מוטרד. למדנו על הנ"ט, האיום הכי גדול של הטנקים. הביאו את עורב
גולני שיהיו בימוי אוייב ויתרגלו אותנו.
בסוף השבוע עבדנו על הטנקים ובשישי
יצאנו הביתה. נרדמתי והתעוררתי בשישי בלילה כשנעם צלצל אלי לספר לי שהוא ושיר
נפרדנו. לא יכולתי לפגוש אותו בגלל שכבר היה מאוחר מדי והוא גר בחיפה אז המשכנו
בשיחה בטלפון עד הבוקר.
כשחזרנו נעם היה ממש שבור.
עד שירדנו לשטח כבר התחילה אווירה של
סוף קורס, היו הרבה קטעים מצחיקים ונעם חזר לחייך. בשבת התגנבנו למטבח והכנו
לעצמנו סעודת מלכים.
בשבועות אח"כ עברנו שבוע מלחמה
שהיינו בו בעיקר בטנקים עם מסכות אב"כ, שבוע מבחנים שנבחנו על כל מה שלמדנו,
שבוע נשק שיריתי בו יותר ממה שיריתי בכל השירות ואז התחלנו להזדכות על הטנקים.
כלומר עבודות אין סופיות עם מברשת
שיניים כדי לנקות את כל החול מהטנק. הרגשנו שזה נמשך לנצח אבל הכל נעשה באווירה
רגוע.
נעם פגש עוד פעם את שיר והמצב ביניהם לא
היה כל כך ברור.
כמה ימים לפני הטקס סיום ואחרי השעת
ת"ש המפקדים צעקו עלינו שהטנקים לא נקיים והתחילו להריץ אותנו. הסמ"חים
שפכו אותנו והריצו אותנו, הכל עם חיוך על הפנים. רצנו בכל הבסיס כמו מטורפים
והמפקדים צעקו עלינו דברים פחות ופחות הגיוניים, רצנו וצחקנו. באיזשהו שלב בקושי
נשמתי מרוב ריצה וצחוק. בסוף הריצות ישבנו בחדר הרצאות ושם הקרינו סרט של כל
המסלול שעברנו: הטירונות, האימון הבסיסי והצמ"פ. בסוף הסרט ראינו את אותו סרט
אבל מהצד של המפקדים.
סוף סוף שברנו דיסטנס.
המפקדים עלו לבמה והתחילו לצחוק עלינו
ועל דברים שקרו במסלול. לירון גם עלה על הבמה והתחיל לעשות חיקויים של המפקדים.
היה מצחיק, אח"כ שפכנו על המפקדים מים, קמח וביצים שהשגנו מהמטבח והלכנו
מכות. בשלב מסויים המ"פ הפסיק אותנו. הוא רתח כי אחד המפקדים שבר את היד. הכל
היה באווירה טובה ואף אחד לא נענש.
יומיים אח"כ עבדנו כולנו יחד עם
המפקדים על הטנקים והזדכנו עליהם, היו חוסרים של ציוד וכולנו התחלקנו בתשלום של
הציוד שהיה חסר.
את היום האחרון העברנו בישיבה בטלה
ושיחות נפש עם המפקדים עד שהרס"ג החליט לעשות לנו תס"חים. עשינו מעט
וחזרנו לשבת בפינת זולה עד הלילה. בערך ב1 לפנות בוקר עלינו על האוטובוס ללטרון,
הגענו עם אור ראשון ושם עוד קצת תס"חים, טפסים שלישותיים וטקס סוף מסלול
שבסופו קיבלנו צפרגול - סיכת הלוחם של השיריון.
אמרו לנו שבטח נקבל רגילה, אבל אחרי 4
ימים בבית חזרנו לצבא - הפעם לפלוגה המבצעית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
