ביום ראשון הגעתי עם הרכבת לטדי בירושליים ומשם אוטובוס לקח אותי, עוד כמה חבר'ה שעשו איתי מסלול והרבה חיילים שלא הכרתי. הגענו למחנה ישי - המפקדה של החטיבה ובאופן זמני גם של הגדוד. בגדוד מילאנו טפסים וקראו לנו אחד אחד לראיון מג"ד.

המג"ד, קצין רחב כתפיים וגדול מידות בדרגת סא"ל עמד כשנכנסתי לשיחה. הצדעתי לו, הוא שחרר אותי והזמין אותי לשבת.

למרות שניסיתי להכיר את המג"ד, זה התחיל ונגמר בשיחה פורמלית: כמה שאלות לגבי, לגבי המשפחה, הבית ואיך אני רואה את השירות עד כה והלאה. אחרי שעתיים החבר'ה הצעירים בגדוד סיימו את הראיונות וקצת אחרי השליש הודיע לנו לאן כל אחד הולך. אני, נעם, המפקד צעירי ועוד 4 חיילים מהפלוגת הכשרה השנייה שלא הכרתי, נשלחנו לפלוגת מגן.

זאת אומרת אפטר בבית ופעם ראשונה להגיע לפלוגה למחרת.

ביום שני פגשתי את נעם וצעירי בקצרין ואת שאר החבר'ה לא ראיתי. השאר כנראה היו צריכים להגיע למקום אחר כי לא ראינו אותם לפני שעלינו על הרכב שאסף אותנו.

ברכב נהג ב.משנה כלומר הנהג של הסמ"פ. במהלך כל הנסיעה הוא גולל בפנינו סיפורים על הפלוגה אבל לא הקשבתי, העדפתי להגיע ולזרום עם מה שיהיה. בדיעבד אני מצטער שלא הקשבתי לו.

כשהגעתי לפלוגה הייתי בשוק. לא הבנתי מי נגד מי. את המפקד צעירי לקחו ישר לראיון מ"פ ואני ונעם ניסינו להשתלב:

התיישבנו במועדון וניסינו לפתח שיחה עם עוד שניים שישבו במועדון וראו בטלוויזיה איזה סרט אקשן זול של ו'ין דיזל. אבל לא הצלחנו להיכנס איתם לשיחה, הם התנהגו באנטיפטיות כאילו היינו נגועים או משו - זה מאוד שיעשע אותי. אחרי שעה התחילה ארוחת צהריים. עמדנו בתור אבל ישר עקפו ודחפו אותנו, חשבתי שככה זה עובד וניסיתי גם להידחף, אבל דחפו אותי לאחור כאילו לי אסור להידחף ואמרו לי לתת כבוד לפז"ם... אז נתתי כבוד ופשוט יצאתי מהתור ודילגתי עליו...

נעם נופף אלי וסימן לי שהוא שמר לי מקום. סביב השולחן שלו אף אחד לא ישב, כאילו שנעם הבריח אותם. התיישבתי ליד נעם הוא אמר לי שכבר אין לו תאבון. הוא היה ממש עצבני שהעיפו אותו מהתור. נתתי לו חתיכת עוף שהוא בלע תוך שנייה.

ראיתי את שאר החבר'ה שהגיעו איתנו לפלוגה מהפלוגה השנייה במסלול. אני ונעם סימנו להם בהתלהבות להצטרף אלינו. נעם ניסה להעמיד פנים שהכל בסדר כשהמפקד צעירי נכנס לחדר אוכל. כולנו סימנו לו לשבת איתנו אבל הוא סימן בשלילה, הוא התיישב בשולחן שהשניים מהמועדון ישבו בו. הם אמרו לו בגסות לשבת איתנו אבל הוא סיפר איזה בדיחה והתיישב איתם.

אחרי הארוחה המפקדים לקחו אותנו לאין סוף שיעורים ובלילה רק אנחנו עשינו שמירה, יצא לשמור שעה וחצי לכל אחד.

בבוקר עשיתי מטבח ולמחרת שמירות ועבודות עם הסרס"פ והרס"פ - דברים טיפשיים כמו לתלות דגלים ולסדר אבנים חוץ מניקיונות של הפלוגה. את הניקיונות ממש שנאתי, אבל כל השאר היה בסדר. הטבח אהב לדבר וכל עוד אני הקשבתי הוא לא דרש ממני לעבוד יותר מדי ולמרות שהעבודות עם הסרס"פ היו משעממות הוא היה מזמין אותנו אח"כ לקולה.

עוד באותו שבוע התחלנו לקפל את הפלוגה, באמת שאני לא מבין למה טרחנו לתלות דגלים ולסדר אבנים אם יום אחרי זה אנחנו צריכים לקפל את זה. במשך כמה ימים של עבודת נמלים קיפלנו את כל הציוד והלוגיסטיקה של הפלוגה וכשאני אומר קיפלנו אני מתכוון לסרס"פ, רס"פ, המפקד צעירי ו6 החיילים הצעירים של הפלוגה. אף אחד אחר לא בא לעזור לנו, כולם התעסקו במשימות מבצעיות. רציתי כבר להיות יותר וותיק ולעשות משימות יותר איכותיות, אבל ידעתי שכל דבר בזמנו.

בפלוגה הייתה אמלחיה שמכרה ציוד בהתאמה אישית ללוחמים מהפלוגה במחירים מוזלים ולכל השאר במחירים מופרזים. הכסף של הרווחים הלך לסרס"פ ורס"פ שעשו קניות בישובים באזור ומכרו את המוצרים שקנו במחירי רווח. בניגוד לג'ובניקים שמקבלים תקציבים אנחנו קיבלנו רק את המינימום הדרוש לנו. אז כל ההכנסות נכנסו לפלוגה כדי לתחזק אותה. לי זה נתן תחושה שהפלוגה מסוגלת לדאוג לעצמה, קצת הזכיר לי את הפלמ"ח שעבדו כדי לקיים את עצמם.

יצאנו הביתה לחמשוש וחזרנו לאימון חי"ר בבא"פ לכיש. התאמנו בכל התרגילים שכבר יכולתי לעשות בעיניים עצומות אח"כ המשכנו למטווחים, איפוס נשק ואימונים בשטח בנוי. התחלתי קצת להבין את מאזן הכוחות, באימונים בשטח הבנוי הוותיקים תרגלו אותנו ולפעמים אפילו את המפקדים. בחמישי כולם יצאו לרגילה.

***

אותי החזירו שבוע מאוחר יותר, כדי שאני אעשה שמירות בסיסיות בנבי מוסא, בסיס אימונים נידח. ממש התאכזבתי מזה שקיבלתי רגילה של בדיוק 7 ימים - אבל מה לעשות פלוגה מבצעית. הנחמה שלי היא שהחזירו גם את נעם שישמור איתי. למרות שבגלל השמירות בקושי יוצא לי לראות אותו.

מאז שהגענו לפלוגה אני ממש מבואס ונעם כל הזמן מנסה לעודד אותי, אני לא מבין איך הוא לוקח כל כך בקלות את היחס המגעיל של הוותיקים כלפינו. מבאס אותי שמתוך מאה חיילים שעברנו מסלול בפלוגה רק אני ונעם החפ"שים היחידים שהגענו לכאן יחד והמפקד צעירי שאני שמח שהוא איתי, על אף שבקושי יצא לי לדבר איתו מאז שנחתנו בפלוגה.

כדי להגיע לעמדת הבונקר שם אנחנו שומרים, צריך ללכת בערך רבע שעה ועד שמגיעים לעמדה מתאכזבים לגלות שאין קליטה בפלאפון. פה קראתי את הספר של דוד שלי ופה כתבתי לו מכתב תגובה.

סיפרתי לו שהפיקוד לא מושך אותי ועל מה שקורה פה עם הפז"ם. הייתי מתוסכל וכתבתי לו על כל החברים הג'ובניקים שלי שיוצאים כל יום ועל הרגילה המעפנה של ה7 ימים שקיבלתי.

אחרי שקראתי, רשמתי את המכתב, ראיתי סרטים ושמעתי מוזיקה נזכרתי ביומן שהתחלתי לכתוב בטירונות וחזרתי לכתוב - מה שמביא אותי לרגע זה:

קצת לפני שאני יורד מהשמירה מעמדת הבונקר בבסיס נבי מוסא, אני מסכם את הניסיון הקצר שלי בפלוגה כחוויה שלילית ואת כלל השירות הקרבי כמאוד לא הוגן. רק כשהגעתי לפלוגה הבנתי שלהיות לוחם זה לא רק לעבור הכשרה ארוכה בתנאים רעים ואז לסבול מיציאות גרועות. להיות לוחם זה לעשות את כל העבודה השחורה שהצבא יכול להפיל עליך:

את המטבחים ואת השמירות, את המחסומים ואת הסיורים, לדאוג ללוגיסטיקה ולקשר של עצמנו ולענות לעצמנו על כל הצרכים על ידי כלכלה עצמית.