אדישות ואמונה עיוורת מעט מנוכרת (טיפי כזה מפגרת - כי מה לעשות, ככה זה נשמע לי), ככה הוא מתאר את דרך החיים שלי בפוסט האחרון שלו, מהיום.
וואט דה פאק? אני תוהה ביני לביני, הוא הרי ישב על אותה מרפסת יחד איתי אתמול בלילה. מה?!
אמונה בשבילי היא תהליך לא קל. היא לא אמונה באלוהים ומה שיהיה יהיה והכל לטובה ומחשבה חיובית שנטי, חיבוקים ואור ואהבה וכאלה.
אמונה היא כוח חזק והיא תהליך משולב, היא כל מה שאני וכל מה שיכול להיות, מחובר ישר לוריד הזורם של המחשבה האלוהית (שלטעמי היא מאוד מאוד הגיונית- ומיינד יו - דיברתי "מחשבה", עמוקה בהירה חדה רחבה, פיסיקה כימיה, ביולוגיה, פילוסופיה, כאלה "מחשבה", לא לרקוד ערומה על החוף בבאלי - למרות שלא הייתי אומרת לא לאיזה יאכטה באיזור ההוא של הקוקוסים והחופים הלבנים ושמש... טוב נו , נעצור כאן כי אחרת הפוסט יקבל טוויסט מוזר והזוי לגמרי).
אקיצר, אמונה היא דבר גולמי, היא כוח פנימי, היא הכרה בערך של האדם ושל הבנת העולם, בצורה שונה מעט ממה שמקובל.
אמונה לא נוצרת כי בא לך להאמין שיש אלוהים ויש כוח חיובי שמכוון את העולם. למשל , אם מישהו אומר לי שהכל לטובה, גם אם זה רע, וכל מיני משפטים כאלה דומים כמו: "כל עכבה לטובה", או צריך לחשוב חיובי ולהאמין, דבר ראשון אני שואלת את האדם שמולי - אם אתה כל כך מאמין שהכל לטובה, ומה שצריך להיות יהיה למשל, אז למה אתה נזהר בכלל מכביש סואן? למה אתה לא פשוט עובר ומה שיהיה יהיה? כי זה סימן שבכל זאת יש לנו, יכולת לשלוט בכיוון ובדרך החיים, לשמור על החיים. סימן שיש לנו כמה דברים לחשוב עליהם או להבין.
האמונה שלי אומרת, שאם אתה מאמין שהרע והטוב שווים, או שמישהו שולט לך בחיים ומכוון אותם - או שאין רע בלי טוב ואין טוב בלי רע. אתה לא מאמין באמת. אתה לא מאמין באמת שיש לך כוח לכוון ולשלוט בחיים שלך.
אתה חי במציאות שבה החיים שלך שולטים בך. ויש לך תחושה שאין לך הבנה לגביהם. ואז אתה מתחיל להתפשר בבינוני הזה, באפור - שהוא המיזוג של הלבן (הטוב) והשחור (הרע) של החיים שלך. אתה חי בלי לנקוט עמדה ברורה חד משמעית ואמיצה. שמשמעה - לחיות מתוך העומק של החיים שלך.
בעיני - האדישות, שהוא מרגיש בה , היא שלווה שקטה ועמוקה שמקורה באמונה כל כך חזקה ויציבה פנימית שלי בעצמי באלוהים במחשבה הגדולה שמכוונת את החיים שלנו כאן. זה בדרך כלל מעצבן אחרים שמישהו אחר לא מגיב כמו שמצפים ממנו.
אמרתי לו שאני לא מתכוונת להחליט שום דבר שקשור בחיים שלי מתוך הפחד. בעיני הפחדים הם החושך, השחור, אני לא מאמינה שאפשר לערבב אותם עם הלבן - אין פשרות עכשיו.
אם אני צריכה לפעול מתוך המקום הנכון זה חייב להיות רק ממקום אחד בהיר ברור זוהר באור של אמונה של ידיעה עמוקה ורחבה - שאם זו המציאות שלי שאם זו התוצאה של דבר מה שיש בחיים שלי - אני צריכה להבין את הסיבה. לשנות בה משהו, לשנות את הכיוון ואת התוצאה הבאה. לפני שאני מזיזה אצבע קטנה לכיוון של החלטה גדולה.
אחד הדברים שהוא שכח, זה הכוח של האמונה הצומחת ומתפתחת - תהליך כזה.
תהליך שבו אתה מתחיל לראות, מתחיל להרגיש אחרת, מתחיל לשים לב. לכוון, להכיר בערך של החיים, של האמונה - ומשם דברים קורים. ככה אני חיה מתוך הכרה ותשומת לב והכרת תודה על המחשבה האלוהית הרחבה שמצאתי לי להאמין , לחיות בתוכה להרגיש את השלמות לפעמים. לקוות לחיות בה, בתוכה, עד כמה שאפשרי לי.
לתת לאמונה ולעוצמה של האהבה הזו החכמה, של הידע הרגיש והעדין, שמשנה את המרקם של החיים. את התכנים.
וכן אני אוהבת ומאוהבת באלוהים או בשם הזה שמתאר דבר שאין לו הסברים באנשים, בצבעים , בכלל, אני אוהבת המון דברים. ואני מאמינה שאני חלק, אני מרגישה חלק שלם, מכל היש האחד והענק הזה. מאמינה שכל אחד אחר כמוני בדיוק נמצא באותו הזרם, סוג של זרם חשמלי, מעגל זורם וענקי של כוח ואהבה וחכמה אלוהיים - אני אוהבת כל כך , שזה מדהים לחשוב איך הפיסיקה הקוונטית מנסה לתת לאור גרעיני חזק הסברים מדעיים שלמדתי דרך ההרגשה המקורית.
אני אוהבת עד שהפוטונים האלה יוצרים אורות סביבי, תגובה גרעינית - אפשר לקרוא לאור הזה שיש בחכמים או במקובלים בדיוק באותם מילים - תגובה גרעינית - אנרגיה מתפרצת , מתחילה בגרעין של אהבה לאלוהים, לעצמך, ליש שסביבך, רוצה לתת לכל אדם את כל מה שניתן. ככה זה מרגיש שעומדים קרוב למקובל חכם - התגובה הראדיו אקטיבית של העוצמה שלו חודרת כמו משחה דרך העור לתוך מחזור הדם ללב לגוף משנה כימית משהו בנו, גורמת לחמצן ומימן להפוך לדמעות, למים, לזרם שונה וחדש.
אני מאמינה שאם האיש הזה שלידי היה שם לב לתהליכים שקורים, למספרים שסובבים אותו בצורות מוזרות , היה מכיר ומעריך את מה שקורה סביבו , הטוב היה מתעצם בו מתחזק בתוכו ומשם מתקיים בתוך המציאות שלו.
יום אחד שאלתי אותו מה הוא היה רוצה עכשיו יותר, במשרד למשל? נדל"ן - הוא אמר , נדלן, מגיע אליו, נדלן מעסיק אותו. תגיד מונשרי יום אחד חדש, שאלתי אותו, אתה שם לב שנדלן וזה... ??? והוא ענה בערך משהו כזה: לא, זה לא מספיק רציני, זה לא ממשי ממש עדיין, זה לא זה עוד... כן, יש הרבה יותר עינייני נדלן במשרד אבל. . . זה נזיל, זה לא משהו קבוע, כן נכנס הרבה יותר נדלן מפעם אבל... כן מכרנו נדלן בסכום די מוזר , שחזר פעם אחרי פעם , כן זה קרה בדיוק בזמן הנכון, אבל אני לא רואה את זה כמשהו טוב, זה אומר שיש לי פחות דבר אחד בטוח... ואז אחרי כמה ימים שאלתי אותו על העיסקה החדשה שנכנסה - תגיד יש מצב שאם לא היית מוכר, ומתבאס מההצלחה שלך, אז העסקה הזו עכשיו, לא הייתה בכלל נוצרת? כן אבל שוב, זה אותו הדבר זה עוד לא קבוע ועוד לא נסגר. את מבינה אני לא מרגיש שזה זה עדיין. עוד אי אפשר לקרוא לזה ממש בשם .
הוא שומע אמונה עיוורת בתוך המילים שלי. במילים שלו, אני שומעת פחד, חוסר אמונה, חוסר הכרה במה שנוצר סביבו, חוסר הערכה לעצמו ולאור שמקיף אותו. אני מרגישה אותו אדיש לכל הטוב והאהבה שיכולה להיות סביבו. איך אתה יכול לחיות ככה , בלי שום הכרת תודה והכרת הערך שלך ביצירת כיוון לחיים שלך? איך אתה כזה אדיש? ואני יודעת שאני לא יכולה להיות מורה ואני לא יכולה להיות מראה עמוקה אני רק יכולה להיות אני בתקווה שמשהו מזה יחלחל לחיים שלנו יחד.
כי החיים שלי שבחרתי לחיות איתו, מושפעים מהאיכות הפנימית והאמונה והאדישות הזו שלו. בדיוק כמו שהוא כתב עלי אצלו.
ואני יודעת שיגיע היום שבו ההתנגדות לדרך החיים שלי תעבור מחסום, תעבור מצב צבירה, או שהוא יתקרר מולי ויהפוך לקרח קשה ומנוכר או שהוא יתחמם איתי יחד, יעלה את רמת האנרגיה שלו, יזרום איתי כמו האדים של החום האדים של האור שלפעמים עוטפים אותי בשלווה כזו, באמונה עמוקה. שהמחשבה האלוהית, שאלוהים, שאני, שאתה, שאת, שכולנו אותו הדבר אותו אחד - רק שהפחדים שלנו, החשש הזה העמוק לקחת אחריות על המילים ההכרה והביטחון שלנו בקיום.
זה מה שמפריד אותנו. בינתיים. ואז כשהוא יתחמם וכאלה... ניסע לבאלי , עם היאכטה של ההוא מהקרן החדשה של הנדלן שקבעו איתו פגישה,אבל אם לרגע נצטט את דבריו: "לא יודע אם זה רציני בכלל, לא מבין את הסיבה לפגישה, לא ממש נראה לי רציני..." בקיצור נו... אני צריכה להיזהר עכשיו לא להיות מאמינה עיוורת שנטי מנוכרת ומעופפת. באלי או לא באלי , לא אומרת מה ש... טרוויאלי.
מלא אהבה ואורות נוצצים שיהיו בלב תמיד
בבלוג זה
בכל הבלוגים
